3,224 קילומטרים. זה המרחק שבין דברצן, שתארח היום את המשחק של נבחרת ישראל מול אסטוניה, לבין תל אביב. לכאורה, רבים באירוע שיתקיים הערב בהונגריה כחיסרון - נבחרת ישראל לא משחקת בישראל, רחוקה מהקהל שלה (למרות כ-300 איש שאמורים להגיע ליציעים), ובעיקר רחוקה מהאווירה הסוערת שיש כאן.
אבל ייתכן שדווקא המרחק הזה יעשה לה טוב, במידה מסוימת. כי הקמפיין הזה של נבחרת ישראל מסמל את העידן הנוכחי - זה שאני קורא לו "עידן הפרופורציות". נבחרת ישראל של רן בן שמעון, במובן הזה, מאוד מזכירה במצבה המנטלי את הנבחרת של המנטור שלו, אברהם גרנט, לפני כמעט עשרים שנה.
כמו במוקדמות המונדיאל ב-2006, גם כאן הנבחרת מגיעה מעמדת נחיתות קלאסית. זה קרה אחרי התנפצות קמפיין היורו של בניון וחזן (כולל ה-4:1 המאכזב נגד איסלנד), וגם ליגת האומות מול שלוש נבחרות עדיפות בהרבה - עשתה את שלה. בסיבוב הקודם, זה קרה אחרי התפוצצות "דור הזהב" - עם החמישייה נגד דנמרק (ומה שקרה לפניה), ולאחר מכן גם קמפיין נילסן והגול הכואב ההוא של אנדי הרצוג בדקה ה-92. זו הייתה נבחרת שהתחילה מחדש - עם שאריות של הדור הקודם, אבל בעיקר רצתה לתת אופי אחר. אופי שמבין את מקומה של הנבחרת המקומית בשרשרת המזון העולמית.
זה מה שהנבחרת שידרה היטב בליגת האומות, וזה מה שהיא משדרת גם הפעם: מודעות עצמית. אין כאן "הגרלה נוחה", אין כאן "חלומות על מונדיאל" ואף אחד לא חושב שנישאר "בתמונה" או שלא נהיה "בתמונה". אם פעם היינו מוציאים מחשבונים, היום הם מאופסנים עמוק בבוידעם. נבחרת ישראל מגיעה לקמפיין הזה אמנם בשאיפה לנצח, אבל עמוק בפנים יודעת שהסיכויים לכך די נמוכים. בניגוד לנבחרת ההיא של גרנט, יש כאן יותר "כוכבים" - בעיקר שלושה, מנור סולומון, אוסקר גלוך ודניאל פרץ. אבל הרוח הכללית היא של אנדרדוג - וזו עמדה שממנה, באופן אבסורדי, יותר קל לצאת ולהצליח.
יותר קל לצאת מעמדת אנדרדוג (אודי ציטיאט)
כי חלק ממה שהכשיל את הנבחרת בקמפיינים קודמים היה המעמסה - התחושה שהנבחרת היא מוקד תשומת הלב, שכל נגיעה בכדור מביאה איתה רמת ציפיות, שכל פקשוש או כמה דקות לא טובות כבר נגררות לאנחות של ייאוש ולשריקות בוז מהיציעים. כאן, אולי גם בעזרת האווירה הקצת יותר סטרילית, לנבחרת יש הזדמנות להתחיל בשקט - ואולי לבנות את הדרך שלה לאט לאט, במעלה ההר.
כמו שאתם זוכרים, גם לפני 21 שנה כשהחל קמפיין הנבחרת למונדיאל בגרמניה - היא הייתה רחוקה מהרדאר. אותו 0:0 של נבחרת ישראל מול צרפת בפריז בכלל לא שודר בארץ. זה נגמר בקמפיין שהגיע לשיאו עם "טירוף מרץ" - אותם שני משחקים גרנדיוזיים מול אירלנד וצרפת, שבהם כל המדינה התעסקה שוב בנבחרת ובמה יהיה.
כאן הוא אמנם ישודר, וכנראה שגם את המשך הקמפיין לא נראה בארץ (מסיבות ביטחוניות), אבל המשותף גם כאן הוא שלא יהיו ציפורניים אכולות או מתח שיא לגבי מה שיהיה. אם יהיה טוב, נשמח - ואם לא, לא ממש נורא. וזה כבר קשור לגורם שני שהכניס פרופורציות למה שקורה כאן: המלחמה.
נבחרת ישראל אמנם כבר חוותה קמפיין וחצי מאז 7.10 - סוף מוקדמות היורו וגם קמפיין ליגת האומות - אבל כמו תמיד עם טראומות לאומיות, רק הפעם זה חלחל. חלק מהאקלים שבו הסתובבה הנבחרת בשנים האחרונות כלל תחושה קצת אלימה, משתלחת, במעין רצון ורעב לעריפת ראשים. נראה לי שהתקופה האחרונה קצת הרגיעה את האווירה הזאת.
הפעם אין מעמסה (אודי ציטיאט)
זה כמובן יכול להשתנות כבר בהפסד הראשון, אבל נדמה לי שגם אם הנבחרת תפסיד בקמפיין הזה (והיא ככל הנראה תפסיד מתישהו), אנחנו נבין שזה לא סוף העולם. בעיקר כי סוף העולם כבר קרה. ממש לא בספורט. במילים אחרות, לא חושב שמישהו ידבר על החילופים של בן שמעון או על איזו החמצה של אחד החלוצים כ"חרפה" או "ביזיון". חרפות וביזיונות אמיתיים ראינו מול העיניים. במקומות קצת יותר חשובים, מאשר על מגרש כדורגל.
למרות שההגרלה שונה, נבחרת ישראל של רן בן שמעון עולה לקמפיין הזה במקום מאוד נכון יחסית למצבה העולמי - אנדרדוג שמבין שהוא אנדרדוג. הם יתקפו כשצריך (ויש להם כלים לא רעים לעשות את זה), אבל העיקר יהיה להישאר על הגלגל - לקראת המטרה האמיתית, שהיא אליפות אירופה לאומות הבאה ב-2028. כמה פעמים שמענו על הצורך "להצעיר את הנבחרת", "לבנות נבחרת לשנים הבאות", וכמה פעמים זה נכשל. הפעם יש תחושה שהנבחרת באמת מבינה את המקום הזה. ומכאן אפשר רק לעלות.
רן בן שמעון הצליח בקמפיין ליגת האומות לבנות נבחרת ישראלית טובה: לא כזו שעפה קרוב מדי לשמש, אלא מבינה את המעמד שלה ומתנהגת בהתאם. מלאה בשחקנים שהם דמויות חיוביות שכיף לאהוב, גם אם אין בה יותר מדי "כוכבים גדולים מהחיים". אין פה את הנחרצות של אלי אוחנה, את הסטאריות של אייל ברקוביץ', את הגאווה של ערן זהבי - הנבחרת הזאת נראית הרבה יותר כמו מנור סולומון. מוכשרת מאוד, אבל בלי יותר מדי הייפ ושגעת מסביב. כזו שבאה לעבוד, ולא לככב.
גם בן שמעון עצמו, בפרופיל, הוא מאמן שונה מאוד מהמאמנים שליוו אותנו עד הנה - הוא לא משוגע כמו פרננדס, ולא בוטה כמו שלמה שרף, ולא מאסטרמיינד כמו אברהם גרנט, ולא מעורר אנטגוניזם כמו יוסי בניון. הוא היה מאמן ליגה די אהוב, די צנוע, דמות שהרבה יותר קל להתחבר אליה ולאהוב אותה. כזו שהנבחרת היא פסגת הקריירה שלו - וההזדמנות להטביע חותם אמיתי על הכדורגל הישראלי. עם הרבה רעב.
נבחרת ישראל שתעלה הערב לדשא של דברצן מבינה שהיא לא לב הסיפור. היא עולה לדשא כשיש 59 חטופים ישראלים בעזה, ולוחמים ישראלים מקריבים את נפשם למען המדינה, ומצב מאוד לא פשוט שהאזרחים מתמודדים איתו. מול כל זה, היא תנסה לספק את המקום האמיתי שכדורגל אמור לתת - נחמה.
זו נבחרת שבאמת באה קטנה - כדי אולי לצאת גדולה. וזה עדיף מהפנטזיות או מהיהירות שליוו אותנו בקמפיינים הקודמים. אל אל ישראל.