מי שהיו שם: הישראלים ששיחקו בחצי גמר אירופי

במסגרת העתידות של מסטיק "בזוקה" אמרו לנו שבגיל 21 תגיע לירח. ספק אם מנור סולומון קרא את העתידות, והוא לא הגיע לירח - אבל בגיל 21 הוא ישחק בחצי גמר של מפעל כדורגל אירופי. הוא לא הראשון שעושה זאת; לפניו תשעה שחקנים אחרים היו חלק מקבוצות שהגיעו אל ארבע האחרונות של מפעל שכזה, ולרגל המאורע נספר את סיפורם של חמישה - חמישה שחקנים שממש שיחקו בשלב חצי הגמר, חלקם אפילו השפיעו עליו מאוד.

לפני שנתחיל, נזכיר את הארבעה שהיו רשומים, אך לא שיחקו במעמד: שמוליק רוזנטל, הישראלי הראשון באירופה (עוד בתחילת שנות השבעים) שקבוצתו מנשנגלאדבך הגיעה לחצי גמר וגמר גביע אופ"א, אך הוא לא שותף; אבי כהן ז"ל, שהיה חלק מליברפול שהגיעה לגמר גביע אירופה לאלופות 1981 מול ריאל מדריד (וניצחה), אך בחצי הגמר לא היה בסגל ובגמר ישב על הספסל; דוד פיזנטי, שחקנה של פ.צ. קלן שלא שיחק בחצי גמר גביע אופ"א 1986 מול זולטה וארחם (אבל כן שיחק חצי שעה במשחק הגומלין של הגמר מול ריאל מדריד); וטל בן חיים (הבלם) שהיה רשום בסגל צ'לסי, שהגיעה לגמר ליגת האלופות ב-2008 עם המאמן אברם גרנט, אבל לא היה בסגל בשלבי ההכרעה (כולל במשחק שעוד נדון בו בהמשך).

אלי אוחנה (מכלן)
מבין החמישה, כנראה השחקן שהיה המשמעותי ביותר בקבוצתו. לא שחקן משלים, או מחליף, או מישהו מהספסל שעלה במקרה - אלא ממש, הכוכב של קבוצתו. אוחנה שגדל בבית"ר ירושלים והגיע למכלן בתקופה שבה שחקנים ישראלים לא היו מצרך נפוץ בכדורגל האירופי, הפך למי שעמד בלב הקבוצה שתגיע פעמיים לחצי גמר גביע אירופי - גביע המחזיקות (ז"ל).

הפעם הראשונה היתה ב-1988. הוא פגש את אטאלנטה (אותה אטאלנטה ש-31 שנה אח"כ, גם מנור סולומון יכבוש מולה), כבש במשחק הראשון של חצי הגמר, ושיחק גם בחצי השני. מכלן עברה, וזה הסתיים בהנפת גביע (עם בישול של אוחנה בגמר לפיט דה בור מול אייאקס). שנה אח"כ (1989) מכלן שוב הגיעה למעמד חצי הגמר, שוב מול קבוצה איטלקית - אבל הפעם הודחה נגד סמפדוריה ונפרדה מהתואר.

אחרי ההישג, אוחנה עזב את מכלן בטונים צורמים, עבר לבראגה שבה כמעט לא שיחק - וחזר לארץ, כדי להפוך לסמל של בית"ר ירושלים, קבוצת נעוריו, בה שיחק עד הפרישה בסוף שנות התשעים.

רוני רוזנטל (קלאב ברוז')
נהוג לחשוב שהקשר של הכדורגל הישראלי עם בלגיה הוא תופעה חדשה. אבל בניגוד למחשבה הזו, ישראלים בבלגיה החלו לשחק כבר בסוף שנות השמונים - עוד לפני שישראל היתה חלק מאירופה. אוחנה היה שם, גם שלום תקווה - והשם הכי גדול שעבר בכדורגל הבלגי היה זה של רוני רוזנטל. ברוז' היתה התחנה האירופית הראשונה (מתוך חמש) של "רוקט רוני", וב-1988 - במקביל לאוחנה שעשה את זה בגביע המחזיקות - הוא הגיע איתה לחצי גמר גביע אופ"א.

ברוז' עברה דרך במפעל (שבאותן שנים פעל במתכונת קצת שונה מהמוכרת לנו היום - בית וחוץ מהסיבוב הראשון ועד הגמר, כולל) - כשהדיחה בדרך קבוצות כמו זניט (בריה"מ), הכוכב האדום בלגרד (יוגוסלביה), בורוסיה דורטמונד (מערב גרמניה) ופנאתינייקוס (יוון). רוזנטל לא כבש באף אחד מהמשחקים, גם לא בחצי הגמר מול אספניול, אבל שותף בשניהם (נכנס באותה הדקה - 65), כשבראשון ברוז' ניצחה 0:2, אבל בגומלין הודחה עם מהפך אכזרי ו-0:3 בתום הארכה. אספניול המשיכה למפגש כפול בגמר עם באייר לברקוזן, הוליכה 0:3 בתום המפגש הראשון, ספגה שלישייה בגומלין והפסידה בפנדלים.

רוזנטל עשה קריירה יפה מספיק אחר כך: מברוז' (איתה גם זכה באליפות) הוא עבר לסטנדרד ליאז' מאותה מדינה, ואז המשיך לקריירה של תשע שנים באנגליה, במהלכה שיחק בליברפול (איתה גם זכה באליפות האחרונה של המועדון, עד העונה), טוטנהאם ו-ווטפורד, במדיה גם פרש. זמן טוב לאחל לסולומון שיזכה לקריירה כזו.

אבי נמני (אתלטיקו מדריד)
כנראה השם הכי נשכח ברשימה הזו. הספקנו להדחיק כבר את העובדה שנמני שיחק בכלל בקולצ'ונרוס, אבל הוא היה שם - לאחר שעבר לשורותיה בקיץ 1996, שנייה אחרי שמכבי ת"א זכתה בדאבל בישראל, ואתלטיקו זכתה באליפות היסטורית בספרד. שנתיים שיחק נמני באתלטיקו, ולא הותיר רושם גדול אחריו, אבל היה שותף להישג - חצי גמר גביע אופ"א ב-1998.

אתלטיקו, אז תחת המאמן ראדומיר אנטיץ' המנוח, הגיעה לגביע אופ"א והחלה את הדרך: תחילה נגד לסטר סיטי, אח"כ בהתמודדות רבת שערים מול פאוק סלוניקי (2:5 במשחק הראשון, 4:4 בגומלין!), בשמינית הגמר היא הדיחה את קרואטיה זאגרב - וברבע את אסטון וילה בזכות שער חוץ של חוסה לואיס קאמינרו בווילה פארק. בחצי הגמר, חיכתה לה לאציו, אז עוד לפני שהפכה לקבוצת פאר אירופית. ולדימיר יוגוביץ' העניק לה שער חוץ בוויסנטה קלדרון, והגומלין באיטליה הסתיים ב-0:0. נמני שותף בשני המשחקים כמחליף: בראשון בדקה ה-72, ובגומלין דקה לסיום. לאציו המשיכה לגמר, שם הובסה 3:0 ע"י אינטר בפארק דה פראנס.

ונמני? הוא אחרי השנתיים האלה, בחר לחזור לכור מחצבתו. בקיץ 1998 הוא חתם שוב במכבי תל אביב על חוזה ארוך טווח, כשבדרך עוד ניסה שוב את אירופה כשהושאל לדרבי קאונטי - גם שם ללא הצלחה. במכבי הוא ישחק (כמעט) עד שיפרוש, למעט פרק זמן קצר בבית"ר ירושלים.

יוסי בניון (ליברפול)
עוד אחד ברשימה שטכנית, עשה זאת שלוש פעמים: בניון הגיע עם צ'לסי לגמר (ואף זכה) בליגה האירופית ב-2013, אבל תסלחו לנו אם לא נתייחס לקדנציה הקצת נשכחת במדי הבלוז, שם כמעט ולא שיחק - גם לא בשלבי ההכרעה של אותו טורניר. אנחנו נעדיף לדבר על הקדנציה ההיא באנפילד.

כי יוסי בניון, קצת כמו אליל נעוריו אלי אוחנה, לא היה עובר אורח בקבוצה ההיא של ליברפול. למרות ששיחק לצד שחקנים אגדיים דוגמת סטיבן ג'רארד ופרננדו טורס, בניון היה שחקן חשוב בתוך הקבוצה של רפא בניטס. ובעונה הראשונה שלו במדי המייטי רדס, הוא הוביל אותה לקמפיין נפלא בליגת האלופות. את שלב הבתים (שם התמודדה מול מארסיי, פורטו ובשיקטאש) היא החלה בצורה מזעזעת, עם נקודה אחת בשלושה משחקים - והיתה על סף הדחה, אבל אז משהו התיישר, היא ניצחה את כל שלושת המשחקים בהפרשים גבוהים (כולל 0:8 בלתי נשכח מול בשיקטאש, שם בניון כבש את השלושער הראשון והיחיד של שחקן ישראלי בליגת האלופות) - והמשיכה הלאה. בשמינית הגמר היא דילגה מעל אינטר, ברבע היא הדיחה את ארסנל, כדי לפגוש קבוצה אנגלית נוספת בחצי - צ'לסי, של אברם גרנט.

אחד מגדולי השחקנים הישראליים פגש ראש בראש את מי שהיה המאמן שלו במכבי חיפה ובנבחרת. המפגש הראשון בין הצדדים, באנפילד, הסתיים בתיקו 1:1 (עם שער עצמי מוזר של ג'ון ארנה ריסה בתוספת הזמן). משחק הגומלין בסטמפורד ברידג', מה שהיה רגע שיא בקריירה הן של בניון והן של גרנט, ייזכר קודם כל בגלל העיתוי: ערב יום השואה, מה שאמר שאחד המשחקים החשובים בתולדות הכדורגל הישראלי, בכלל לא שודר בישראל. וכמו בכל העונה הזאת, בניון היה שם: אחרי שדידייה דרוגבה העלה את הבלוז ליתרון 0:1, הוא ביצע מבצע אישי נהדר שהסתיים בכדור עומק חכם לפרננדו טורס, שהשווה ושלח את המשחק להארכה. בחצי השעה הנוספת, זה כבר היה "זמן אברם": למפארד כבש, דרוגבה הוסיף עוד אחד בפנדל - וצ'לסי המשיכה לגמר במוסקבה, שם כבר תיכנע לגשם, לגליץ' של ג'ון טרי ולמנצ'סטר יונייטד.

עוד לפני שעזב את ליברפול הוא הספיק להוסיף גם שער בחצי גמר הליגה האירופית ב-2010. דייגו פורלאן העניק לאתלטיקו מדריד יתרון 0:1 במשחק הראשון במדריד, ואלברטו אקווילני קבע שוויון בשני המפגשים בגומלין באנפילד. בניון קירב את רפא בניטס לגמר עם שער חשוב בדקה ה-95, אבל פורלאן השיב כעבור שבע דקות וסידר לקולצ'ונרוס מקום בגמר בזכות שער חוץ.

בניון מאז עבר בכל מועדוני הפאר של אנגליה - ארסנל היתה שם, וגם צ'לסי - ואח"כ חזרה בלתי נמנעת לארץ, עם הופעות במכבי חיפה, מכבי ת"א, אפילו מכבי פ"ת לתקופה קצרה - עד הפרישה במדיה של בית"ר ירושלים, שם הוא עובד עד היום.

מואנס דאבור (רד בול זלצבורג)
השם הכי טרי ברשימה, השחקן הפעיל היחיד שלה - באירוע שהתרחש בסה"כ לפני שנתיים. החלוץ שגדל בנצרת וצמח במכבי תל אביב, הפך לזן נדיר, כדורגלן ישראלי בעידן הנוכחי שמצליח לתפקד ואף לכבוש בליגות אירופיות חזקות. ובעיקר, דאבור ייזכר ככוכבה של זלצבורג, איתה הגיע לחצי גמר הליגה האירופית בעונת 2017/18.

זלצבורג החלה את דרכה בכלל במוקדמות ליגת האלופות - היא עברה בסיבוב הראשון את היברניאנס ממלטה, אבל הודחה מול רייקה הקרואטית - ונשרה לאירופית. בסיבוב הפלייאוף היא לא התקשתה לדלג מעל ויטורול הרומנית (דאבור כבש בשני המשחקים), ולהגיע לשלב הבתים - שם הישראלי כבש שלוש פעמים, וזלצבורג סיימה במקום הראשון עם 12 נקודות. בסיבוב הנוק אאוט הראשון, היא מדלגת מעל ריאל סוסיאדד כשדאבור כובש במשחק הגומלין בבית; אח"כ היא עברה גם את בורוסיה דורטמונד הגדולה, וברבע הגמר ביצעה קאמבק מדהים - מ-4:2 במשחק הראשון מול לאציו, ל-1:4 גדול באוסטריה כשהישראלי הבקיע את הראשון במשחק. במשחק חצי הגמר עצמו, דאבור השלים 210 דקות מלאות (90 בראשון ו-120 בשני): זלצבורג הפסידה למארסיי בוולודרום 2:0, הצליחה לסחוט הארכה עם 0:2 באוסטריה, אבל נכנעה לשער בדקה ה-116 והודחה.

את אותה עונה דאבור סיים עם 29 שערים בכל המסגרות - 22 בליגה ועוד שבעה באירופה. הוא נשאר עוד שנה בזלצבורג, עד שבקיץ שעבר עבר לסביליה, ומשם להופנהיים בה הוא משחק עד היום.

שנתיים אחרי דאבור, מנור סולומון יגיע הערב לרגע השיא שלו - כשהוא צעיר מכולם. כל מי שהיו כאן, עברו כמה תחנות בדרך למעמד. אצל סולומון, זה קרה בקבוצה האירופית הראשונה וכשהוא רק בן 21. איך תיראה הקריירה שלו מכאן? זה הזמן להתחיל לכתוב.