זה היה סוף ידוע מראש.
לא שריקות הבוז של הקהל הכריעו את מואנס דאבור. הכריע אותו הגב הקר שהפנתה אליו ההתאחדות, שברו אותו השחקנים שהצטרפו לחרם בלי לקרוא לו ככה, ובתווך הוסיפו את המלח והפלפל גם כמה פרשנים פופולריים שפתאום שכחו שלפעמים זה הזמן לסלוח.
כי אצלנו אפשר לסלוח על הכל. על אלימות, על גזענות, על שחיתות, על זלזול בקהל, על עבירות מוסר, על התחזות לפציעות שלא היו, ואפילו על פליטות פה. כלומר, פליטת פה שפוגעת בשחורי עור, בהומוסקסואלים, במיעוטים כאלה או אחרים וכמובן בערבים – זה בסדר. כל אחד טועה. אפשר לסלוח למי שמבקש סליחה. נסלח לך על הכל, אחי. בתנאי שאתה לא ערבי.
מואנס טעה בגדול במה שאמר. אם זו דעתו, הוא צריך היה לשמור אותה לעצמו. שחקן נבחרת לא חייב לשיר את מילות ההמנון, אבל כן נדרש לכבד את מה שמלכד את מרבית החברה הישראלית – חיילים, שואה, אמונה.
הוא טעה והתנצל. אולי לא מספיק התנצל, אבל בואו נודה על האמת: אין היום בנמצא יו"ר התאחדות או מישהו אחר שם, שהיה מוכן לקבל התנצלות, גם אם היתה כוללת פתק בכותל, ולומר לקהל - אתם שורקים, אבל השיירה תעבור. כי מותר לכל אחד לטעות, גם אם הוא ערבי.
אתה צועד החוצה לבד, מואנס. אף אחד לא ירצה להבין או להקשיב אם תנסה להסביר שלהיות שחקן ערבי בנבחרת יהודית, זה קשה גם ככה. אתה צועד לבד, כאשר אף שחקן לא מגבה, וגם אם יש כאלה שאיתך, הם מפחדים. ככה עם המאמנים, ככה הפרשנים. ככה כמובן הקהל. בלכתך, מואנס, יצרת כאן אחרי הרבה זמן אחידות מופלאה, קונצנזוס. כולם נגדך, ומי שלא – מעדיף לשתוק.
אתה בכלל היית מכביסט, סבלתי ממך, לא ממש סבלתי אותך, ואני אמור לפחות לשתוק כשאתה הולך. אבל אני לא. כי במקום שבו אני רואה עליהום, במקום שבו אני מריח פופוליזם, אני עובר לצד השני.
טעית, מואנס. אבל כולנו טעינו לא פחות. ואין אפילו VAR שיכריע.