לפני שבכלל מדברים, אפשר לעצור לרגע אחד - ולהתפעל.
עוד מעט נגיע לשאלה אם הוא ישחק או לא ישחק, והאם היא בכלל משנה - אבל לעתים, עצם ההגעה היא הישג. ממש עוד מעט, למתקן אימונים במינכן תעלה קבוצה של שחקנים, שתכלול שמות צנועים כמו סרג' גנאברי, תומאס מולר, מאתיס דה ליכט, דאיו אופמקאנו, ג'ושוע קימיך, לירוי סאנה, הארי קיין - ולידם ישחק דניאל פרץ ממכבי תל אביב. כן, ייקח לנו זמן להתרגל.
ועם כל הכבוד המלא לבניון ולהישג הגדול שלו ב-2007 (ועם הסליחה מכל אוהדי ליברפול, כולל חבריי לדסק), ההגעה לבאיירן מינכן הנוכחית היא כנראה המעבר הכי גדול שחווינו - לפחות בעידן המודרני. רק העברה אחת היסטורית יכולה, בעיניי, להיות שוות ערך ל"מוב" הפנומנלי הזה - והיא הרגע הזה, ב-1979, שבו אבי כהן ז"ל נחת באנפילד ושיחק בליברפול. גם אז ממכבי תל אביב.
אז איזה מעבר יותר גדול? בצד של כהן ז"ל, אפשר לציין את העובדה שמדובר היה בשנות השבעים - ישראל היתה מנותקת מאירופה (באותן שנים, עוד שיחקנו באסיה), הכדורגל אז התבסס הרבה יותר על שחקנים מקומיים (רחוק מהקרנבל הבינלאומי שהוא הכדורגל המודרני), ועצם ההשתחלות של כהן ז"ל לסגל הזה, שכלל שמות כמו גרהאם סונס וקני דלגליש - קל וחומר העובדה ששיחק בהרכב, ואפילו הוביל את הקבוצה לזכייה באליפות - היא בלתי נתפסת. אבי כהן ז"ל היה השחקן היחיד בסגל ליברפול שלא היה בריטי. זה כמה ההישג הזה היה גדול.
מצד שני, גם ב-2023 להיכנס לסגל של באיירן מינכן - עוד בלי קשר לשאלה אם פרץ ישחק או לא - זו משימה לא קלה בעליל. בטח להיות שוער - משרה שיש רק שניים או שלושה כאלה, במקרה הממש טוב, בקבוצת כדורגל. באיירן מינכן, נכון לשנת 2023, היא אימפריה של ממש בתוך הכדורגל המודרני והתחרותי, כשהוא בשיאו - רחוק שנות אור מהכדורגל הישן והאיטי. בתוך ענף שקודח מכישרון, דניאל פרץ הצליח לפלס את דרכו לפסגה. זה מרשים, זה בלתי נתפס וזה משהו שייקח לנו זמן לעכל.
הכי גדול מאז. אבי כהן ז"ל (getty)
ולצד השאלה ההיסטורית שבוודאי עולה, מגיעים רבים מהספקנים שתוהים - לצד ההתפעלות המוצדקת, שכולם שותפים לה - כמה תועלת תהיה, בעצם, במהלך הזה. האם דניאל פרץ לא הולך רחוק מדי? ומה הסיכוי שאחרי חגיגות המעבר והתחושה המשכרת והאופטימית שקיימת עכשיו, זה ייגמר בתפקיד של שוער שלישי שמשחק במקרה הטוב בגביע הגרמני, או נכנס כמחליף במשחק הכנה בתאילנד.
ובכן, אני רוצה להציע תזה אחרת: המהלך של דניאל פרץ, בפירוש, היה מהלך שאפתני. להאמין שהוא יצליח ממש לעמוד בין הקורות של באיירן מינכן, כאשר סוון אולרייך קנה את מקומו זמן רב בתור השוער השני, ומנואל נוייר כבר מעבר לפינה - בדרך לתפוס את עמדת השוער הראשון ששייכת לו, זה מהלך שדורש המון אומץ. זה הימור לא קטן, שיכול להיגמר גם בכישלון.
אבל אלמלא פרץ לא היה הולך על מהלך שכזה - אולי הוא גם לא היה שוער כ"כ גדול. האופי הווינרי שגרם לו לבחור בבאיירן, על פני אופציות נוחות יותר (וחלשות יותר מקצועית), הוא האופי שהביא אותו לעמדה הבכירה שבה הוא נמצא. דבר תלוי בדבר.
כדי לבחון את שאלת הכישלון, צריך לנסות ולבחון איך נראית הצלחה ואיך נראה כישלון בטווח הקצר. הצלחה, במקרה הזה, היא מצב שבו דניאל פרץ הופך לשוער הראשון של באיירן עד שנוייר חוזר - כלומר, משחק באופן קבוע ומרשים, ואז - כאשר נוייר חוזר ומן הסתם תופס את עמדת השוער הראשון, הופך למתחרה עיקש שלו שמשחק מדי פעם ולא מפסיק לנשוף בעורף לשוער הוותיק והמוכר. זו, אם תרצו, "התקרה" שדניאל פרץ יכול להגיע אליה בעונה הקרובה.
איך נראה כישלון? ובכן, זהו מצב שבו סוון אולרייך ממשיך להיות השוער הראשון. פרץ יושב על הספסל רוב הזמן, ואז כשנוייר חוזר - מידרדר במדרון והופך לשוער שלישי. כזה שלא משותף, ובשלב מסוים עשוי להיות מושאל לקבוצה אחרת. זו "הרצפה". אבל האם זהו מצב כל כך נורא? אני לא בטוח.
שכן, גם אם התסריט השלילי ביותר יתממש - ברור לכולם שלמעט בתרחיש מאוד קיצוני, לישראל פרץ כבר לא יחזור. גם לליגות נמוכות יותר מאירופה, קשה להאמין שהוא יצנח מכאן. "הרצפה" שלו, כעת, היא להיות שוער בונדסליגה בקבוצה כמו יוניון ברלין או וולפסבורג, ולפתוח שם - מה שרק לפני חודש נראה בעינינו כמו תסריט טוב מאוד, אפילו כתסריט אידיאלי. בעצם החתימה שלו בבאיירן מינכן, הוא הרים משמעותית את "הרצפה" - והפך את עצמו, ייתכן מאוד, לכדורגלן הישראלי הכי בכיר היום, פרט למנור סולומון.
גם "כישלון" יהווה סוג של הצלחה. דניאל פרץ (צילום: אלן שיבר)
אבל למה להיות שליליים? פרץ הוכיח, גם בקיץ האחרון, שיש ביכולתו לשבור תקרות זכוכית. הוא התמודד עם שחקנים בגילאים שלו, כולל במדינות כדורגל הרבה יותר טובות מישראל, ויכול היה להם. הוא עמד מול שחקני נבחרת גרמניה עד גיל 21, שאת חלקם הוא יפגוש בבונדסליגה ממש בקרוב, בגבורה - אפילו בעליונות מסוימת.
VIDEO