קליימן: "אחרי המעצר המוח שלי השתגע"

השוער הישראלי סיפר: "בכיתי כמו תינוק. הראש המציא דברים שלא קיימים"

Getting your Trinity Audio player ready...

(GETTY)

בוריס קליימן חווה לפני שנתיים תקופה קשה במיוחד, תקופה שהתחילה עם חשד להטרדה מינית והחזקת סמים ונגמרה לאחר שיצא זכאי לחלוטין ונוקה מכל האישומים שהופנו כלפיו ביוון. כעת, הוא משחזר בראיון ל'גאזטה' את שהתרחש באותם חודשים שהפכו את החיים שלו לחלוטין.

"הייתי בדיכאון לאורך הרבה מאוד זמן, בדיכאון עמוק", סיפר על שקרה לאחר שנעצר, "אני כל הזמן חזרתי ושאלתי את עצמי - למה אני? למה עכשיו? למה העונה? חשבתי על כל השאלות האלו. חיכיתי לתוצאות של הבדיקות שדרשתי. רציתי שיבדקו את ה-DNA, רציתי שיפרסמו את התוצאות ושיראו את הווידאו מהסרטונים של מצלמות האבטחה. זה היה ככה מסיבה פשוטה - לא עשיתי שום דבר, לא היה לי מושג למה אני בכלל שם. לקחו אותי אליהם ולמשך איזה שבע שעות לא ידעתי למה אני בכלל נמצא שם".

"אף אחד לא אמר לי שום דבר", המשיך ואמר, "חשבתי על זה שאני עכשיו בלי קבוצה, בלי משכורת, בלי כלום, ושאני בוולוס. הרגשתי אבוד. לקחו חודשיים עד שהבדיקות הסתיימו, ואז חיכיתי עוד חודש למשפט ועוד חודש עד שהכל נגמר. זה לא פשוט, לא בשבילי, לא בשביל אשתי ולא בשביל המשפחה שלי. לא שלחו בכלל עורך דין בשבילי, למזלי אשתי והחברים היו שם וסידרו לי אחד. אני באותו זמן שאלתי למה בכלל אני צריך עורך דין? אני עכשיו צוחק מזה, אבל אז אני בכיתי כמו תינוק. המשכתי לשאול מה קורה כאן ולמה כל זה קורה".

כשנשאל מה היה הרגע הקשה ביותר, סיפר: "הייתי שלושה ימים במאסר בלי טלפון, בלי קשר לעולם שבחוץ, לא היה לי מושג מה קורה. לא ידעתי מה הם כותבים עליי, מה הם אומרים עליי ומה הם חושבים עליי שם ובישראל. זה היה החלק הכי קשוח בכל זה. לא ראיתי את אשתי, חשבתי על מה אני צריך לתקן ואז הבנתי שאני לא יכול לעשות כלום בנושא. אמרתי כבר אז שזה פשוט - רק תקחו את המצלמות מהזירה ותראו, אבל זה לקח חודשיים וחצי. זה טרגי".

"לקח לי הרבה מאוד זמן לחזור לעצמי מהרגעים האלו", סיפר, "לא הרגשתי אותו דבר יותר. איבדתי את הביטחון העצמי שלי לחלוטין. אני מפחד עכשיו שאם משהו טוב יקרה, משהו רע יגיע משום מקום. אתה מפחד מכל דבר שקורה אחרי שדבר כזה מתרחש. הפכתי לאומלל. התחלתי לקחת טיפול פסיכולוגי, עברתי אצל מאמנים מנטליים, אבל מה שבאמת עזר לי הוא לדבר לעצמי. התחלתי להקשיב להרבה פודקאסטים וקראתי ספרים כדי שאוכל לשאול את עצמי כל מיני שאלות. כך התחלתי להתאושש. הבנתי שאני צריך לעבוד על זה, הראש שלי שיחק משחקים מוזרים. יכולתי לשבת במסעדה, לגעת בטעות במישהו, ולחשוב שהוא יאשים אותי במשהו. לא הסתכלתי על אנשים ברחוב בגלל שחששתי שהם יחשבו שאני מסתכל עליהם בצורה מוזרה. המוח שלי השתגע, חשבתי על דברים שלא קיימים במציאות בכלל".