עוד פרק במלחמות הסכסוך הפנימיות של הולנד יכול לסגור את הסיפור הקצר ביותר של האוראנג' ביורו מאז 1980, מצד שני אם כבר בונים ספורי מיתולוגיה אז הפעם היחידה שהולנד הפסידה במשחק הפתיחה באליפות אירופה היתה בגרמניה ב-1988 וזה נגמר במסע ניצחון עם הגביע בתעלות אמסטרדם. עד כמה מנגנון ההרס העצמי והתולעת שעברה וייצרה ריקבון חברתי יבוא לידי ביטוי בחארקוב? התשובה מורכבת.
שפת גוף נותנת לפעמים רמז עבה לגבי מצב נפשי בו נמצאים אנשים. ברט וואן מארוויק, עמד על הדשא, רגל אחת עומדת על כדור, השניה עם המחברת והעט נמצאת בתוך יד קפוצה. השחקנים במעגל פנימי של מחניים רגל, לא הפסיקו לשחרר חיוכים קולניים, שיצרו הד מתגלגל באיצטדיון הריק בחארקוב אבל אצל ההולנדי לא זז נים. אחרי שבמסיבת העיתונאים יצא בשלום מכל שאלה, על הדשא אפשר היה להריח מקרוב את הלחץ. העיתונאים ההולנדים עקבו אחרי כל קשר עין בין קלאס יאן הונטאלר למאמן אבל לא מצאו כזה, החלוץ נצמד לווסלי סניידר ורץ בצד הרחוק של המגרש.
רובר פירס, הפרשן של הערוץ הצרפתי ישב על קו האורך והביט בעיקר בוואן דר וארט. "אני חושב שהוא קצת התייאש מהר מדי, הקישור של הולנד כשוואן בומל יחד עם סניידר או דה יונג יכולים להעניק חופש לרובן ו-ואן דר וארט ולתת להם להתרכז בלמצוא את הדרכים לשער. אתם מתעסקים יותר מדי בדברים צדדיים, שחקנים יכולים להוציא קיטור, זה בריא לא ראיתי שברט עשה מזה סצינות, גם לי היה מזג כזה, לדבר ישיר זה תמיד נכון", הוא פנה משני הכתבים ההולנדים, לכיוון הדשא, חזר רגע אליהם ואמר "תשאלו אותי מחר אחרי המשחק על הונטאלר" והלך.
בהולנד סכסוך היא מלה שמישה כמו אוראנג'. לפני מונדיאל 1994 היה זה רוד חוליט שנטש בגלל ריב עם דיק אדבוקאט, ב-1996 היה התור של אדגר דווידס להישלח הביתה, אפילו אחרי הניצחון על סרביה במשחק הפתיחה בגרמניה 2006 ואן פרסי פתח ג'ורה על רובן, שהוא חתיכת אגואיסט שמרוכז בעצמו כל הזמן. שלא לדבר על מלחמות הסורינאמים מול הלבנים. ממש מזרח תיכון ישן.
היציאה של הונטלאר על ואן מרוויק והציוצים של ואן דר וארט נגד הבוס, לא זכו להד מיתר השחקנים. אז או שיש סולידריות בין השחקנים ואז המאמן בצרות או שלאף אחד לא אכפת וגם זו לא סיבה למסיבה. התקשורת שמלווה את הנבחרת לא מספרת על דיכאון אבל נזכרת לשלוף שאמרה לפני הטורניר שהולנד לא מועמדת מעבר לרבע הגמר.
יוגי לאב, משדר באימון בדיוק את הפאסון שעליו בנויה התדמית שלו. הוא נכנס לפני השחקנים לדשא, חולצת אימון ירוקה של הנבחרת, יושבת צמוד על גופו. הוא לוקח כדור ומתחיל להקפיץ על הראש, לשחק איתו גם ברגליים, ושהשחקנים נכנסים, הוא מחליף פאס קצר עם לוקאס פודולסקי ושם את הכדור בין זרועותיו. תדרוך קצר באמצע, הם הולכים לחימום והצלמים ממשיכים לתקתק את המאמן משחק עם עצמו. הביטחון הזה, שהוא לא מופרז יותר מדי, אבל משדר תחושה של מישהו שיודע שכל תנועה שלו נמדדת ויש מסר בכל צעד שלו. גרמניה בטוחה, זה מעצבן ומרשים בו זמנית לראות עד כמה היא שופעת בכך. השאלה כרגע היא איך מכניסים לעניינים בטורניר את אוזיל ושווייני כי מול פורטוגל חלק מהאנמיות היה בגלל שהשניים האלה לא היו קיימים בדשא של לבוב.
גרמניה הולנד זה הדרבי של אירופה הקלאסית. שתי נבחרות עם דם רע: מהפנדל של מולר ב-74, המהפך ההולנדי במבצר בהמבורג ביורו 88, דרך קרב היריקות של פלר ורייקארד במונדיאל 90 ועד רגע נוסף שייחרט מחר במפגש ה-39 בין השתיים. בית המוות תפס את הולנד להיות הראשונה שתפרפר, חבל ההצלה נראה רחוק ובאוויר האוקראיני התחושה היא של סוף האוראנג' כאן בטורניר, אבל הפרקים הכי טובים נכתבים כשלא יודעים מראש מה יהיה הסוף.