המכונה היעילה או המופלאים הצעירים? גרמניה כבר לא מתחבטת בין זהויות והמהפכה כמעט הושלמה. הנבחרת הלאומית תלשה מעליה בשני העשורים האחרונים את התווית הצינית והקשוחה ובנתה לעצמה תדמית חדשנית ויצירתית. מאז 1996 היא לא זכתה בתארים, אבל מסתבר שדווקא שם גביעים הם לא החזות היחידה של ההצלחה.
גרמניה המתחדשת של אחרי מלחמת העולם השניה קטפה גביע עולמי כנגד כל הסיכויים ב-1954, הגיעה לגמר 1966 ומאז מינויו של הלמוט שואן למאמן הפכה למפלצת של ממש - מקום שלישי במונדיאל 1970, אליפות אירופה ב-72', גביע עולם ב-74', הפסד בפנדלים בגמר היורו של 76', זכיה יבשתית נוספת ב-80', גמר עולמי ב-82', גמר עולמי ב-86', חצי גמר אירופאי ב-88', עוד הנפה ב-90', סגנות ב-92' ותואר אחרון ביורו 1996. מאזן פנומנלי. ומאז ארון הסכו"ם רק צובר אבק.
באמצע העשור הקודם הוחלט בהתאחדות הגרמנית למנות את חלוץ העבר יורגן קלינסמן למאמן, במהלך שסימל יותר מכל את המהפכה היצירתית בנבחרת גרמניה. הכדורגל הפך מלהיב יותר, הגביעים המשיכו לחמוק מבין הידיים. עוזרו דאז וממשיכו כיום, יואכים לאב, הפך בשנים האחרונות למאמן המצליח ביותר בהיסטוריה של הנבחרת בכל הנוגע לאחוזים (67.5%), אבל גם זה לא מתבטא בתארים. אולי המאנשאפט צריכה להיות יותר צינית ופחות מלהיבה? אולי צריך ללכת יותר לכיוון של לאם, מולר, ושוויינשטייגר ופחות לאוזיל, פודולסקי וגצה?
"דימוי ומציאות הם שני דברים שונים", מזהיר פרופסור משה צימרמן, מנהל מרכז קובנר ומרצה בכיר להיסטוריה ותרבות גרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים. "גרמניה של 1972 הייתה בהחלט נבחרת מלהיבה ומבחינה טכנית הייתה רמה גבוהה מאוד. גם ב-1974 זו לא הייתה נבחרת רק של לעמוד מאחור ולהעיף כדורים למעלה, פשוט הולנד הייתה יותר מלהיבה. העניין הוא שעד 10 השנים האחרונות היה קל להישאר עם הדימוי הישן. מאז מינוי קלינסמן התהליך מקביל בגלוי לכל החברה. החברה הגרמנית כולה עברה אמריקניזציה, ומינוי קלינסמן הוא עוד ביטוי של ניסיון למצוא פטנט כדי לשבור את הדד-אנד - כמו בפוטבול אמריקאי"."כשמדובר בדור השלישי אחרי המלחמה, זו חברה שהשתחררה מחלק מהמוסכמות הקלאסיות - ה-tugend", מנתח פרופ' צימרמן. "מדובר בחריצות, שקדנות, דייקנות, חסכנות ומסירות – כל הדברים האלה הסבירו הצלחות במלחמות ובהתגברות על משברים, אבל הייתה חסרה היצירתיות. היצירתיות הזו נמצאת בדור השלישי שאחרי מלחמת העולם השניה. ב-1954 הנבחרת פיגרה 2:0 בגמר וניצחה 2:3. אתה בפיגור, לא מתייאש, נלחם עד הסוף והופך את התוצאה. זה בלט למשל גם ב-1966 וגם בגמר 1974 הולנד הובילה 0:1 וגרמניה הפכה את התוצאה. הדבר הזה של לא להתייאש איכשהו נעלם במנטליות הגרמנית. הגמר של באיירן מינכן מול מנ'צסטר יונייטד ב-1999 היה דוגמא טובה לשבירה ברגע האחרון וגם ההפסד האחרון של באיירן לצ'לסי. הנחישות הזו, הידיעה שחי או מת אתה לא גומר את המשחק בהפסד, כבר לא עומדת בראש. הם כבר לא נמצאים במצב של ייהרג ובל יעבור. בחברת שפע, או 'חברת כיף' כפי שמכנים את זה בגרמנית, אי אפשר ליצור נבחרת שהיא מנוגדת למנטליות".
כאמור, המהפכה באה לידי ביטוי במינוי קלינסמן למאמן ב-2004, אבל השינוי החל עוד לפני הזכיה האחרונה של גרמניה בתואר. "המושג 'קריאייטיב פוסבל' הגיע בתחילת שנות ה-90' כחלק מהחיפוש אחר יצירתיות. זה הקביל לאיחוד גרמניה והיכולת של כולם להתרכז בכיף ולא בהתמודדות עם הגוש המזרחי", מסביר פרופ' צימרמן, ומוסיף: "כשהרוחות משתנות בחברה, מישהו צריך לתרגם את זה גם לכדורגל. הכניסה של תיאו צוונציגר לתפקיד נשיא ההתאחדות מאוד השפיעה. ב-2005 התפרסם ספר בשם 'כדורגל בצל צלב הקרס' בעידוד ההתאחדות של צוונציגר, שאמר שצריך לנקות את השולחן ולא להתחמק ממה שהיה בעבר. אצלו גרמניה הלכה קדימה".
לצד הפתיחות כלפי חוץ, חלק מהשינוי בחברה בכלל ובנבחרת בפרט התחזק עם גלי ההגירה הגדולים והפיתוח הקפדני של כשרונות. כיום 19 אחוזים מאוכלוסיה הכוללת כ-82 מיליון תושבים נולדו ללפחות הורה אחד שהיגר למדינה, כאשר 7 מיליון תושבים היגרו בעצמם. פרויקט קידום הנוער בכדורגל מתבטא בכך שגרמניה שולחת ליורו הקרוב את הסגל הצעיר מכולם (24 ו-11 חודשים), כאשר רק מירוסלב קלוזה (33) והשוער המחליף טים ויזה (30) כבר התחילו את העשור הרביעי בחייהם. המשמעות היא שהדור הנוכחי גדל לתוך גרמניה מאוחדת, יצירתית וחדשנית. עבורם, המסורת של המכונה היעילה והדורסנית קיימת רק בסיפורים.
הגישה של הנבחרת בתקופת הערכים הישנים הניבה זכיות, אבל השאלה היא אם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. האם גרמניה צריכה לשוב להיות רעה יותר כדי לקטוף תארים? "הערכים לא נמחקו ובשביל מאמן גרמני אין דבר יותר מעצבן ממשמעת טקטית שלא מיושמת", מזכיר פרופ' צימרמן, אבל קובע: "חזרה לסדרי העדיפויות הישנים לא תהיה, החברה השתנתה. אחרי האכזבות הגדולות של 1998, 2000 ו-2004 אמרו שצריך לשנות משהו. אם הייתי חושב כמו הגרמני המסורתי, הייתי אומר: 'צריך רק לא להיות נאיבי'. הגרמני של היום יגיד: 'אני לא מוכן לזה, חשוב לי יותר משחק יפה גם אם לא ניקח את התואר'. הגרמנים הם עם שבע עם הרבה מאוד הצלחות. כיום אף אחד לא קופץ מהחלון כמו איזה ברזילאי אם מפסידים בגמר. אחרי גביע העולם ב-2006 נערכה חגיגה בהשתתפות חצי מיליון אנשים כאילו שזכו בגביע. עצם הרעיון שהם חגגו מקום שלישי מראה איפה המנטליות הגרמנית נמצאת כיום".