יש ספורט ויש סיפור ספורט. ולפעמים הסיפור הרבה יותר חשוב מהספורט עצמו. בגלל הסיפור שמסביב, מראדונה הוא מי שהוא. בגלל הבלאגן הגדול, מכבי ת"א בכדורגל היא מי שהיא. בגלל היריבות הגדולה בין מוריניו לברצלונה, הקלאסיקו כל כך משמעותי. בטח שלא רק בגלל הדריבל של מסי או ההצלות של קסיאס.
לפעמים סיפור הספורט הרבה יותר מעניין מכל מה שתראו על הדשא, הפרקט או על החימר. בדרך כלל, הוא גם שורד בתודעה (ובכותרות) הרבה יותר זמן מכל מהלך מדהים שתראו. לפעמים חלק מהסיפור הוא ממש לא אמיתי, אלא משהו שבנינו או שבנו לנו בראש. אוסף של סמלים או אפילו קלישאות. אבל זה עובד ואנחנו אוהבים את זה.
"עוד מכה לאנגליה: קאהיל יחמיץ את היורו", "הציפיות שוב מתנפצות לאנגלים בפנים", "לא למאמן הזה פיללו באנגליה", "ציפיות? זה שוב מתנפץ לאנגלים בפנים", "הפעם האנגלים מכינים את התירוצים מראש", "הורדת ציפיות, נראה לכם? זו עדיין אנגליה", "ציפיות? איכשהו היא תמיד כושלת ברגע האמת, לפחות מאז 1966", "הפתעה: באנגליה מנסים להנמיך ציפיות". זה אוסף אקראי של ציטוטים שנכתבו על אנגליה רק בשבועיים האחרונים. וגם בשבועיים שלפני גביע העולם הקודם. וגם בשבועיים שלפני היורו הבא.
בגלל זה אנגליה היא הנבחרת הכי חשובה ביבשת, אולי גם בעולם. לא ספרד. לא גרמניה ולא הולנד. הן קשורות לספורט עצמו. אנגליה היא נבחרת של סיפורי ספורט, וזה הרבה יותר חשוב. כי לסיפור ספורט יש זמן מדף ותאריך תפוגה ארוך יותר. שאר הנבחרות באות בגלים. אנגליה היא החבר הלוזר שאנחנו חייבים שיישאר תמיד בחבורה שלנו. כי בזכותה יש יותר משמעות להצלחה של האחרות. בלעדיה, אין לנו על מה לצחוק, נגד מי להתמרמר, את מי להספיד. על מי לקרוא, על מי לרכל, ובעזרת מי לבנות לנו מערכת שלמה של ערכים בראש.
טורניר בלי אנגליה יפגע בשיחות שלנו. בחלוקת התפקידים שלנו. בסטיגמות. בלי כל נבחרת אחרת בטורניר, היינו מסתדרים. אם ספרד הייתה בחוץ, היינו מתחרמנים מהכדורגל של גרמניה. אם הולנד לא הייתה מגיעה, היינו מתלהבים מהצרפתים. אם הרוסים לא היו מפתיעים, היינו מתרפקים על הקרואטים. כי הכל עולה ויורד באיזון ממש כמו בפרק ההוא של סיינפלד. כשספרד לא הייתה בשיאה (שנות ה-90'), איטליה הייתה שם. כשהולנד לא פגעה בתחילת המילניום, צרפת של זידאן נכנסה לנישה שלה. רק אנגליה בשלה, יישות נפרדת. בלי עליות וירידות של ממש. פשוט שם במרכז. לטוב ולרע. נו, אתם יודעים, בעיקר לרע.
אנגליה היא הסיפור שיצרנו. מולדת הכדורגל (עוד דימוי שהמוח שלנו תמיד שולף) שפשוט לא מסוגלת. זו שתמיד בטוחה שתזכה, אבל בסוף הציפיות מתנפצות לה בפנים. זו שהופכת כל סיפורון קטן בנבחרת לסקופ צהוב. זו שכל תושביה מוכנים לטוס אלפי קילומטרים כדי להשתכר מול מסך בפאן זון בדונייצק או בגדנסק. וזה בדיוק סיפור הספורט שתקוע רק בראש שלכם, אבל בראש של כולכם.
כי רוב האנגלים ממש לא מאמינים שהנבחרת שלהם תזכה גם לא אחרי התיקו מול צרפת במחזור הפתיחה. כמות הכתבות על הנבחרת של צ'אבי ואינייסטה בעיתונים הספרדיים הייתה הרבה יותר גדולה למשל מאשר בצהובונים הבריטים ולאוקראינה ופולין (מדינות שאפשר למצוא טיסה אליהן מלונדון ב-150 פאונד) הגיעו פחות מ-5,000 אנגלים (לעומת 12,000 הולנדים וקרוב ל-20,000 אירים). כי אנגליה יושבת בראש שלכם בלי שום קשר למציאות. כי היא סיפור. ובשביל סיפור טוב גם המוח שלנו יודע לעגל פינות.
לכן אתם מודעים הרבה יותר לסכסוכים בין טרי לפרדיננד מאשר לזה שבין פיקה לראמוס או בין באדשטובר למולר. לכן רובכם מכירים את הפציעות של שחקנים "כל כך חשובים" כמו קאהיל ו-ווילשר בלי בכלל לדעת מה עבר על הסגל של איטליה או גרמניה. זו גם הסיבה שעוד לפני הטורניר אתם כבר מדברים על התירוצים לכשלון של האנגלים ולא על תירוץ אפשרי עבור פורטוגל או הולנד. לכן אנגליה היא הסיפור. אם היא תיכשל, נוכל לצחוק עליה. אם היא תזכה, אנחנו נהפוך את זה לפסטיבל הכדורגל הכי גדול שהיה בעשורים האחרונים. גם אם בסוף יגיעו רק 1,000 איש לחגיגות בהייד פארק.
כי המציאות לא ממש משנה כשמדובר באנגליה, ולכן היא הנבחרת הכי חשובה בטורניר הזה. כי איך שזה לא יסתיים, זה יהפוך לסיפור גדול. לפחות עד הטורניר הבא שלה.