סופרמן בשחור לבן: המורשת של בופון

אנחנו בעיצומה של שנת 2018, בעיצומו של עידן המידע, המסכים והרשתות החברתיות. העולם שלנו חווה שינויים בקצב מסחרר – הכל נוצץ, הכל ויראלי והכל נשכח מהתודעה באותה מהירות מסחררת שבה הוא נכנס אליה. המספרת של רונאלדו בטורינו לפני קצת יותר מחודש מרגישה זיכרון רחוק, הרמונטדה הבלתי נשכחת של ברצלונה עוד מסתתרת אי שם במעמקי התת מודע ואם אגיד לכם שרק לפני 4 שנים גרמניה התפוצצה עם 1:7 על ברזיל בחצי גמר המונדיאל, כנראה תחשבו שאני משוגע. כי ככה הם החיים במציאות הסואנת שלנו, אירועים גדולים מדי באים והולכים במהירות גבוהה מדי.

אבל אי שם בצפון איטליה מתרחשת לה תופעה נדירה. למרגלות המונטה רוזה והגראן פרדיסו, פסגות האלפים המכוסות קרחוני עד, בפרבריה של עיר תעשייה צפון איטלקית טיפוסית, באותה פיסת דשא קטנה ומטופחת, לעיתים שקטה ולעתים סואנת, עומד כבר 17 שנה אותו שוער אלמותי. במונחי הזמן של שנות האלפיים, 17 שנה הן כמעט נצח.

והסיפור הרומנטי והקסום הזה נוגע עמוק בליבם של דור האוהדים הנוכחי, אבל כבר נוגע קצת פחות בליבם של האוהדים הצעירים, שחלקם לא מבינים את ההתלהבות מג'אנלואיג'י בופון.

ומה לגבי האוהדים שיצפו בכדורגל בשנת 2050? אם הם בכלל ישמעו על הסיפור הזה, ודאי הוא יישמע להם תמוה, אפילו קצת פתטי. כי במציאות החדשה של עסקי הכדורגל, בה האינדיבידואליות והתועלת האישית מטפסות לראש סדר העדיפויות, מעל ערכים של מחויבות ונאמנות, לא ניתן להבין את ההחלטה של אלוף עולם טרי, בשיא כושרו, לשחק באצטדיונים העלובים של הליגה השנייה באיטליה.

ולא ניתן להבין מה יש לאותו אלוף עולם לשעבר להמשיך ולדדות באותו השער בגיל 40 וקצת. ומה יש לו, לאותו שוער, לחגוג בשמחה כה עזה וחסרת מעצורים ניצחונות כה מינוריים בסרייה A? רבדים רבים יש לקריירה של אותו שוער מזדקן, כמו גם לאישיות יוצאת הדופן שלו. חלקם משלימים זה את זה בזמן שאחרים סותרים זה את זה. שלוש נקודות יותר מכל, מספרות את הסיפור בצורה הטובה והמדויקת ביותר.

התארים והפספוסים שהופכים אותו לגדול מכולם
סיפור התארים הוא אחד המשמעותיים ביותר בקריירה של בופון - אלה שזכה בהם, אבל בעיקר אלה שחמקו ממנו. כי בקריירה מקצוענית שנמתחת על פני 23 שנה (!), רוויה בתארים אישיים וקבוצתיים, הסיפור החזק ביותר והחודר ביותר נפרש לאורך 360 דקות בלבד. 360 דקות קריטיות שעיצבו את הקריירה של בופון יותר מכל דבר אחר. אני מדבר כמובן על אותם ארבעה גמרים גדולים שהשוער הפסיד במהלך הקריירה – גמרי ליגת האלופות של 2003, 2015 ו-2017, וגמר יורו 2012.

בופון לא רק הפסיד אותם, אלא גם הוציא במהלך אותם גמרים 11 כדורים מהרשת, כמות כדורים שהוא רגיל להוציא בדרך כלל לאורך 20-25 משחקים. קשה לדמיין מה היה קורה אם בופון היה מנצח שניים מאותם ארבעה גמרים, אולי אפילו רק אחד מהם. סביר להניח שניצחון כזה היה מכתיר אותו, מעל כל צל של ספק, לשוער הגדול בהיסטוריה של המשחק.

אבל לעומת זאת, אותם הפסדים הבטיחו, ככל הנראה, ששמו ייחקק בדפי ההיסטוריה של המשחק על תקן הגיבור הטרגי. ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם, שנים רבות לפני שבופון בכלל נולד, את המשפט הבא: "ההצלחה היא היכולת לעבור מכישלון אחד למשנהו מבלי לאבד את ההתלהבות". בהנחה שצ'רצ'יל צדק, אז כנראה שבופון הוא המצליחן הגדול בתבל (ויסלחו לי מעריציהם של רונאלדו ומסי). למרות ארון התארים הדל או אולי דווקא בזכותו, בופון הוא הגדול מכולם.

הכינוי שמסמל אותו יותר מכל
סופרמן – בתרגום חופשי לעברית סופרמן זה "אדם על". זה הכינוי אותו הדביקו אוהדי יובנטוס לשוער שלהם. ובופון הוא אכן סופרמן, אבל ממש לא בגלל שהוא שוער כל יכול. בופון הוא סופרמן בגלל שכמו בסיפור הקומיקס המפורסם אודות גיבור על שנוחת מכוכב אחר כדי להילחם בעוולות העולם ולשמור על הצדק, כך גם בופון נדמה לעתים כאילו הגיע מכוכב אחר. כי בכוכב שלנו כבר לא קיימים אנשים נטולי אגו וחסרי ציניות לחלוטין. אנשים ששמים את עצמם במקום האחרון בסדר העדיפויות. זה מה שהפך אותו לקונצנזוס וזה אולי מה שמאפיין את השוער האגדי יותר מכל – הוא אף פעם לא היה שם בשביל עצמו - לא בשביל התארים ולא בשביל השיאים.

זה תמיד היה בשביל דברים גדולים יותר – זה היה בשביל השער שהתאמץ כל כך לשמור עליו נקי, למען הבלמים ששואגים מלפניו ברחבה, כדי לשמח את המאמן שמשתולל על הקווים, על מנת לשמור על הלכידות בחדר ההלבשה, בשביל הקבוצה, למען הסמל על החולצה, זה היה בשביל הגברת הזקנה שלו, כדי להודות לאלפי האוהדים באצטדיון ומיליונים נוספים בבית, זה היה בשביל כל הילדים שצופים, זה היה בשביל איטליה אהובתו ועבור כל אוהדי הכדורגל.

בסופו של דבר זה גם הפך, אם במתכוון ואם לא, לשיעור לכל תושבי כדור הארץ - שיעור בצניעות, שיעור ביושר, שיעור בכבוד, שיעור בפרופורציות. אבל חבל להכביר במילים, מספיק להסתכל על השוער שואג את ההמנון האיטלקי בגרון ניחר ובעיניים סגורות, התמונה הזאת מספרת את מה שמילים כנראה לעולם לא יוכלו להעביר.

ילד בדמות של גבר
קיים הבדל משמעותי אחד בין הגרסה המקורית של סופרמן מחוברות הקומיקס לבין סופרמן בין הקורות. כי בניגוד למקור, השוער הוא אנושי, וואו, כמה שהוא אנושי. הוא כל כך אנושי שהוא לא מתבייש לבכות כמו ילד, ולא מתבייש לשמוח כמו ילד.

התמונות שלו חוגג יחד עם הבלמים הנחושים שלפניו כל תיקול מוצלח וכל הצלה טריוויאלית שינו את האופן שבו אנחנו מסתכלים על משחק ההגנה. במקום הצבע האפור שתמיד אפיין את העוסקים במלאכה בחלק האחורי של המגרש, בופון ושותפיו צבעו את המלאכה הזאת בצבעים חזקים של נחישות, הקרבה ותשוקה.

אם כבר בתשוקה עסקינן, אז בופון הוא מעל הכל בן אדם שחי תשוקה, ואמוציות, ועוד קצת תשוקה. כמו ילד, שהלב אצלו קודם לראש. האמוציות הללו הן גם אלו שהובילו להתפרצות המפורסמת על מייקל אוליבר בסנטיאגו ברנבאו, כי ככה מגיב ילד שמרגיש שנעשה לו עוול.

אבל מעבר להיותו ילד, בופון גם מבין דבר אחד שרוב המבוגרים כנראה לעולם לא יבינו. הוא מבין שכדורגל זה רק משחק, ולא משנה כמה מיליארדי דולרים יישפכו עליו, ולא משנה כל התופעות שהוא מעודד, חיוביות ושליליות כאחד.

בופון גם מבין שלפעמים להפסיד בגמר ליגת האלופות זה רק להפסיד בגמר ליגת האלופות, בלי קשר למעמד הבלתי נתפש הזה. כי לא משנה איך נסובב את זה, להפסיד בגמר ליגת האלופות זה צרות של עשירים, עשירים מאוד אפילו. בופון, למרות הדמעות ושאגות השמחה שמאפיינות אותו, מבין את כל זה טוב מכולנו. וכנראה שזאת הדרך שלו לשרוד בענף הכל כך תובעני הזה עד גיל 40 - כי מבחינתו, עמוק בפנים, הוא פשוט ילד שבא לשחק כדורגל.

את השנה האחרונה שלו ביובנטוס בופון דמיין קצת אחרת. הוא חלם על תוצאה שונה בגמר ליגת האלופות בקרדיף לפני שנה, והוא ציפה לקמפיין אירופי יותר מוצלח עם יובה השנה. אבל מעל הכל, הוא פינטז על המונדיאל ברוסיה, זה שיכול היה להיות השישי בקריירה שלו.

הוא רצה משחק אחרון במדי הנבחרת בשלבים המאוחרים של הטורניר, אולי אפילו בגמר, כשאיטליה כולה מאוחדת מאחוריו. כל זה כבר לא יקרה, אבל כמו שאומרת הפרסומת של חיש-גד "אולי לא תגשים את כל החלומות שלך, אבל בוא'נה, זו הייתה אחלה עונה". כי דאבל רביעי רצוף ואליפות שביעית ברצף זה הישג חסר תקדים.

בופון גם ככה כבר למד על בשרו שאי אפשר להגשים את כל החלומות, אבל כל עוד ממשיכים הלאה עם ראש מורם וכל עוד החיוך לא יורד מהפנים, אז כנראה שזה בכלל לא משנה. זה השיעור הכי חשוב במורשת של האיש הענק הזה.

GRAZIE GIGI.