כבר 11 שנים שואלים באיטליה: "מי גדול יותר, אלסנדרו דל פיירו או פרנצ'סקו טוטי?", אבל תשובה אין לאיטלקים. לכן, רגע לפני מפגש מאכזבות העונה באיטליה בין רומא ליובנטוס, מצאנו פתרון, והאמת שדי פשוט. לקחנו את השניים למבחן דרכים והתחלנו לבדוק. בדרך כלל זה עובד, תשאלו את אלי אילדיס וכל חובב ספורט מוטורי. עד כמה שהנושא היה מורכב, בסוף גם נמצאה תשובה.
מבחן מס' 1 – היסטוריה על הכביש
תארי יצרנים
דל פיירו
"יובנטוס חייבת תודה לבוניפרטי שגילה אותו והמליץ עליו, אחרת אני לא חושב שהיא הייתה זוכה בכל כך הרבה תארים" [מרצ'לו ליפי]
אלכס הגיע לטורינו מפאדובה ב-1993. בעונת 1994/5 הוא הדיח את באג'יו מהרכב יובנטוס בדרך לדאבל. ב-1998, כשהוא בן 24 בלבד, מונה לקפטן בהחלטת השחקנים. בטנק שלו יש 5 אליפויות איטליה, גביע האלופות, גביע בין-יבשתי, גביע איטלקי, 4 סופרקאפ איטלקי, אליפות הסרייה B וברמת הנבחרות גם גביע עולם ו-2 אליפויות אירופה כשחקן הצעירה.
- 21:40, ישיר ב-5+: מילאן מול אינטר בדרבי הגדול של איטליה
טוטי
"לא ידעתי מהי אליפות עד שהכרתי אותו. אם הוא לא היה ברומא, אין לי ספק שהיה זוכה בים של תארים" [גבריאל באטיסטוטה]
יליד רומא ושחקן מועדון הנוער מעונת 1989/90. ב-92' ערך את הבכורה בקבוצה הבוגרת וב-97' קיבל את סרט הקפטן מהמאמן זדנק זמאן. ומה עם תארים? הקיסר הביא לזאבים אליפות אחת (ראשונה ואחרונה מאז 1983), 2 זכיות בגביע האיטלקי ופעמיים בסופרקאפ האיטלקי. מחוץ לגבולות המדינה יש לו רק תארים עם הנבחרת. זכיה בגביע העולם ובאליפות אירופה עד גיל 21, בשתיהן הוא שיתף פעולה עם דל פיירו.
תארי נהגים
דל פיירו
"הוא אלוף אמיתי. עושה לי טוב לראות אותו משחק בגיל 36. היו לי איתו את השנים היפות בקריירה", [זינדין זידאן]
פעמיים שחקן השנה באיטליה (1998, 2008), תגלית השנה באיטליה (1995), תגלית השנה באירופה (1996), מלך ההופעות והשערים של יובנטוס ומלך שערי הסרייה A (2008) והסרייה B (2007). מפרט טכני: 281 שערים ב-671 הופעות עם יובנטוס, 27 ב-91 משחקים בנבחרת.
טוטי
"הרבה פעמים שאלתי את עצמי: מי זכה ביותר תארים, רומא או טוטי?" [דינו זוף]
השאלה הזו לא נשאלה סתם, כי הגלדיאטור לא רחוק מכלל ההישגים של המועדון. 5 פעמים שחקן השנה באיטליה (2000, 2001, 2003, 2004, 2007). 2 זכיות כשחקן השנה של העיתונים המובילים במדינה (1998, 2004). מלך שערי הסרייה A (2007), נעל הזהב של אירופה (2007). וכמעט שכחנו, מלך השערים וההופעות של רומא בכל הזמנים. מפרט טכני: 247 שערים ב-602 הופעות עם רומא, 9 ב-58 משחקים בנבחרת.
סיכום ביניים 1: דל פיירו עם 22 תארים (16 קבוצתיים, 6 אישיים) בעוד שלטוטי יש 16 (7 קבוצתיים, 9 אישיים). אין ספק שברמה האישית הרומאי הוכיח שהוא דומיננטי, אבל חשוב לזכור שדל פיירו היה דמות מרכזית בכל הזכיות של יובנטוס. מי שהעביר ביקורת על ההישגים של שניהם הוא ז'וזה מוריניו: "אי אפשר לשנות את החלק של דל פיירו וטוטי בהיסטוריה כי הם שחקנים גדולים, אבל לא מופלאים. אחרת הם היו זוכים בכדור הזהב, בדומה לאגדות כדורגל אמיתיות". יסלח לנו הפורטוגלי, אבל יש לנו פה יתרון ברור. המנצח: אלסנדרו דל פיירו.
מבחן מס' 2 – יציבות ונוחות
דל פיירו
"הוא תמיד נעלם ברגע האמת. ביורו 96' בניתי עליו, אבל הוא לא הצליח להתאים את עצמו למעמד. זה קרה לו עוד הרבה פעמים מאז" [אריגו סאקי]
מה שנכון, נכון. למי שלא יודע ומכיר את אלכס רק בתור מנהיג איתן, עד 1998 הוא אכן נראה בלתי ניתן לעצירה. אלא שמונדיאל איום, טענה לשימוש בסטרואידים (מצד אנשי רומא), פציעה לעשרה חודשים ושער שדה אחד בעונה היו רק ההקדמה למופע האימים בגמר יורו 2000, אז החמיץ פעמיים מול בארטז בהפסד לצרפת והפך לאויב המדינה. דווקא לאחר מות אביו ב-2001 הנסיך חזר להיות גדול. למרות שבהמשך קאפלו הוריד אותו לספסל, ראניירי, פרארה ודל נרי עשו זאת גם הם, אבל דווקא בתקופתם הוא שבר את שיא ההופעות והכיבושים ביובה והצדיק את סרט הקפטן כשלא היסס לרדת איתה לסרייה B. מפנה נוסף הגיע השנה. בזמן שרומא נבנית סביב טוטי מאז 1993, דל פיירו עדיין בספק לעונה הבאה ביובנטוס. ההנהלה הפנתה את גבה והחלוץ, ברגע לא אופייני של פאניקה, יצא לתקשורת בשביל לנסות ולזרז את המו"מ, בינתיים ללא הצלחה.
טוטי
"פרנצ'סקו הוא ההגדרה לשחקן היפה. אני לא זוכר משחק אחד רע שלו" [זדנק זמאן].
"אתה יכול לשחק עם עשרה שחקנים בינוניים וטוטי אחד. סביר להניח שגם ככה תגיע רחוק" [לוצ'יאנו ספאלטי]
הנתונים מדברים בעד עצמם - מאז שנת 2000 הוא מסיים עם כמות שערים דו ספרתית בכל עונה. עד עידן ראניירי לא היה מאמן ברומא שלא העניק לו גב, בניגוד לדל פיירו שאכל הרבה קש מאמצע העשור האחרון. פציעות רציניות? ב-2008 הוא נפגע בברך וסיים את העונה, אבל זה היה באמצע חודש אפריל כשנותרו 4 מחזורים לסיום הליגה. בנבחרת הוא לא איכזב מעולם. את העצבים, לעומת זאת, הוא מאבד מהר. יריקה על כריסטיאן פאולסן ובעיטה מכוערת במאריו באלוטלי מבטאים מעט מהפתיל הקצר שלו. יש לו 9 כרטיסים אדומים בקריירה, בעוד שלדל פיירו יש רק אחד.
סיכום ביניים 2: דל פיירו העביר 3 שנים רעות בקריירה שלו בזמן שטוטי התחיל קו ברור והמשיך בו רוב הזמן. בתחילת שנות ה-2000 הרומאי ניצל את המשבר של הנסיך והיה דומיננטי ממנו בכל המסגרות. אלכס ענה עם שנים יפות ועדיפות על יריבו בהמשך, אבל המשבר הזה לא השאיר מקום לספק. "מעניין אם דל פיירו מקנא בטוטי. הסטטוס שלו ברומא מדהים ביחס לשחקן בגיל 34, אותו גיל שדל פיירו נלחם עם אמאורי על מקום בהרכב יובנטוס ועל הארכת חוזה של עוד שנה", סיכם כתב "טוטוספורט", אלבארו מורטי. המנצח: פרנצ'סקו טוטי.
מבחן מס' 3 – תוספות וגימור
דל פיירו
"הוא היה המקביל שלי באיטליה. עונה אחת שלנו היא כמו שלוש של שחקן ממוצע" [דייויד בקהאם]
אין מעמד שאלכס לא היה בו, החל ממשחק מול נועלת טבלת הסרייה B, דרך 4 גמרים של ליגת האלופות ועד לגמר גביע העולם. הוא שיחק עם כולם, מבאג'יו ועד לזלאטן איברהימוביץ', ועדיין נחשב לגדול מהם. עיתוני איטליה ביקרו אותו בצורה חריפה במשך שנים. צריך להבין שדל פיירו משחק במועדון הכי גדול בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי והוא חתום על הישגיו הגדולים אי פעם. הלחץ מופעל עליו לאורך כל הדרך. ברגעים הגדולים הוא לעיתים היה פחות בולט, אבל עם העונש של פרשיית השחיתות הוא הודיע: "אני נשאר ביובה, ג'נטלמן לא עוזב את הגברת הזקנה שלו", מה שהוביל להישארותם של רבים נוספים כמו נדבד, טרזגה ובופון.
טוטי
"פרנצ'סקו בחר בדרך הקלה. יכול להיות שאם היה עוזב למועדון גדול יותר הוא קורס מהלחץ" [צ'זארה מאלדיני]
אפשר להתווכח על המשפט הזה, אבל כאן טמונה התשובה להשוואה בפרמטר הנוכחי. רומא, עם כל הכבוד, היא לא יובנטוס. בטח שלא בשנים שטוטי היה בשיא הקריירה. הלחץ האמיתי היה עליו פעם בשנתיים בטורניר גדול של הנבחרת. כשרומא נכשלה, היא לא ספגה ביקורת במקרה דומה לכשלון יובנטיני, אפילו בעונה הנוכחית. היחס בין השניים במקרה הזה שונה מאוד.
סיכום והכתרה: בזמן שהנסיך הוביל את יובנטוס להישגים באירופה, הגלדיאטור נלחם בעיקר בזירה המקומית, לשם נשואות פחות עיניים. יש כאלה שיגידו בבוא הזמן שרומא זכתה "רק" באליפות אחת עם טוטי. אם אגוארו לא יביא אליפות לאתלטיקו, הוא לא יחטוף את כמות הביקורת שמסי יספוג במקרה שברצלונה תיכשל. מצד שני, טוטי היה גדול מדל פיירו בהרבה רגעים, במיוחד במדי הנבחרת.
פאביו קאפלו, שלקח עם טוטי אליפות ברומא וייבש את דל פיירו על הספסל ביובה, לא השאיר מקום לספק: "אלכס הוא תופעת טבע וללא ספק האיטלקי הכי דומיננטי בשנים האחרונות, ויסלחו לי טוטי ובאג'יו. הוא הוכיח שיש לו אופי של מנהיג ואם הוא השחקן הכי גדול בהיסטוריה של המועדון המעוטר באיטליה, זה אומר עליו משהו".
המנצח הגדול: אלסנדרו דל פיירו