היום יום הולדת. לא לאדם מסוים ואפילו לא לקבוצה, אלא לאימפריה המעוטרת מכולם. מועדון ריאל מדריד הוקם היום - 6 במרס - בדיוק לפני 112 שנים.
זה קרה ב-1902 בראשות הנשיא חואן פדרוס רוביו. למעשה, פדרוס החייה ורשם קבוצה שהייתה קיימת כבר שנתיים קודם לכן. בספרד נוסדו זה מכבר כמה קבוצות ובבירה קיוו לייסד את הטובה מכולן. המדים שנבחרו היו חיקוי של מדי קבוצת קורינתיאנס הלונדונית, שהייתה מוכרת באותה תקופה. צבעם הלבן של המכנסיים והחולצה הפך לסמל בפני עצמו, זה שהעניק לשחקנים את השם לוס בלאנקוס - הלבנים.
רק ב-29 ביוני 1920 נולד למעשה החיבור "ריאל מדריד". המלך אלפונסו ה-13 הכריז על המועדון מהבירה כעל מועדון מלכותי (real) ולסמל של הלבנים נוסף הכתר המפורסם. מדריד לא היה המועדון היחיד שזכה לתואר וגם לא הראשון שזכה לכתר על סמלו מידי המלך, אבל בוודאי הפך למזוהה ביותר עם השלטון המרכזי.
בשנות ה-50' של המאה הקודמת מונה השחקן ומאמן העבר סנטיאגו ברנבאו לנשיא והפך את מועדון ריאל מדריד למעצמה שהוא כיום. הוא החל בפרויקט הגלאקטיקוס הראשון, כשהביא את השחקנים הטובים ביותר בעולם באותם ימים והבלאנקוס זכו ב-5 גביעי אלופות רצופים. היהלום שבכתר היה כמובן הסמל אלפרדו די סטפאנו, האליל הארגנטיני שעל שירותיו נלחמו מול ברצלונה, שהוביל את הלבנים לזכיה ב-8 אליפויות בתוך עשר שנים.
עם השנים הפך די סטפאנו הגדול למאמן ובהמשך לנשיא הכבוד, זה שגם הוזמן כדי להכשיר את מסעות הרכש הגרנדיוזיים של הנשיא פלורנטינו פרס. לואיס פיגו הובא מברצלונה, דייויד בקהאם ממנצ'סטר יונייטד, רונאלדו מאינטר וזינדין זידאן מיובנטוס. ברקע, לאורך כל התקופה, היה אחד שהפך לסמל בעצמו למרות שהגיע מאתלטיקו מדריד - ראול. הספרדי הפך לשיאן ההופעות ומלך השערים של המועדון, לפני שעזב לשאלקה עם הבטחה לשוב יום אחד.
מאז החל עידן הגלאקטיקוס השלישי שנפתח עם הבאת כריסטיאנו רונאלדו וקאקה ונמשך ברכישה המתוקשרת של גארת' בייל. בדרך זכו הבלאנקוס בתשעה גביעי אלופות, ב-32 אליפויות ספרד, ב-18 גביעים מקומיים, בשני גביעי אופ"א, בשני גביעי מחזיקות ובשלושה גביעים בין-יבשתיים. וזה עוד בלי שהזכרנו את ההישגים של מחלקות הכדורסל, הכדוריד וכל היתר. אימפריה, בלי ספק. מזל טוב.
איצטדיון צ'מארטין, הבית הקודם (gettyimages)
הגלאקטיקוס הראשונים (gettyimages)
הגול של די סטפאנו באולד טראפורד 1957 (gettyimages)
פושקאש הקסים את ילדי מדריד (gettyimages)
די סטפאנו כבש גם בגמר האלופות ב-1960 (gettyimages)
די סטפאנו, האיש ששלט ביבשת (gettyimages)
קמאצ'ו מול קראסקו בקלאסיקו בגמר הגביע של 1982 (gettyimages)
גביע אופ"א ב-1986 (gettyimages)
גם בוטראגניו הותיר חותם (gettyimages)
לואיס אנריקה לפני שעבר לבארסה (gettyimages)
היירו חגג על חשבון ברצלונה (gettyimages)
סיידורף נאבק בפפ ופיגו (gettyimages)
השער שקרס מול דורטמונד (gettyimages)
אסור לשכוח את מאנולו סאנצ'יס (gettyimages)
דאבור שוקר קרע רשתות (gettyimages)
והבצורת שנשברה ב-1998 (gettyimages)
והילדון הזה עלה לבוגרים (gettyimages)
והיה גם הגמר ההוא ב-2000 (gettyimages)
כשפיגו כבר היה לבן (gettyimages)
ומאקללה היה גרזן במרכז השדה (gettyimages)
גוטי טייל על המגרש (gettyimages)
ואז הגיע בקהאם (gettyimages)
הוולה של זיזו עדיין מהדהד (gettyimages)
בדרך לזכיה התשיעית והאחרונה בצ'מפיונס (gettyimages)
השם רונאלדו, המספר של בייל. פנומנו (gettyimages)
גם פויול התקשה לתפוס אותו (gettyimages)
והבלאנקוס צברו אוהדים בכל העולם (gettyimages)
רונאלדו ביקר בגדה המערבית (gettyimages)
ראמוס והבחרים גם סבלו בדרך (gettyimages)
הייתה גם אליפות דרמטית ב-2007 (gettyimages)
גם בקהאם הצליח לחגוג במדריד (gettyimages)
ושוב, ריאל הפכה שחקן ליקר בעולם (gettyimages)
ואז ראול הלך והחלו חילופי הדורות (gettyimages)
מוריניו החל עידן שנוי במחלוקת (gettyimages)
קסיאס סופסל (gettyimages)
גם גארת' בייל הגיע (gettyimages)
עוזר גם למכור חולצות (gettyimages)
ושוב קשה לעצור אותם (gettyimages)
איצטדיון הברנבאו, הדור הבא. תמיד מעניין במדריד (gettyimages)