התמנון

קיץ, יום ראשון, שעת ערב בברצלונה. פפ גווארדיולה אפילו לא סגר שנה על הקווים וכבר עמד בפני רגע השיא בקריירת האימון הקצרה שלו. כמעט 25 שנים אחרי שהגיע ללה מאסיה כנער בן 13 שהיה מתעורר מדי בוקר, פותח את החלון וחולם על הקאמפ-נואו שנגלה לנגד עיניו, 500 מטר משם הקטאלני בן ה-37 הוביל את בארסה ב' לפלייאוף העלייה לסגונדה ב', הליגה השלישית בספרד.

10,000 אוהדים כבר היו ביציעי המיני-אסטדי, שריקת הפתיחה לגומלין של המשחק המכריע מול בארבסטרו האלמונית הייתה במרחק רבע שעה בלבד, אבל לפפ היה עוד דבר אחד אחרון לעשות לפני ששיחרר את שחקניו מחדר ההלבשה. הם התקבצו סביב המסך והמאמן הצעיר הראה להם סרט קצר על אב הסוחב את בנו, שסובל משיתוק מוחין, בשלל מרתונים ותחרויות איש הברזל שבהם השתתפו.

לחלק מהשחקנים הנרגשים היו דמעות בעיניים, אבל האפקט עבד: בארסה ב' ניצחה 0:1 ועלתה ליגה. עבור פפ זה היה הישג עצום – כזה שיש כאלה המחשיבים אותו אפילו כמרשים יותר מכל אחד מ-14 התארים שבהם זכה עם הקבוצה הראשונה – בעיקר בגלל נקודת הפתיחה של אותה עונה, 2007/08.

קצת יותר מחצי שנה אחרי שתלה את הנעליים, פפ קיבל קבוצה מפורקת. ולא אחת – אלא שתיים. באותו זמן הוחלט לסגור את קבוצת המילואים השנייה של המועדון - בארסה ג' – וכך גווארדיולה קיבל לידיו 2 סגלים. עמדו לרשותו יותר מ-40 שחקנים, הוא היה צריך לקצץ את זה, פחות או יותר, בחצי, לדעת על מי להמר ועל מי לוותר. או במילים אחרות: למי לחסל את החלום לשחק בבארסה. אחרי הכל, אלה היו שחקנים צעירים.

לאלה ששוחררו פפ עזר למצוא קבוצות אחרות, וגם גיבש את בארסה ב' החדשה, שהידרדרה אז לליגה הרביעית לראשונה מזה 34 שנים. אל השלד המרכזי שכן נותר וכלל, בין היתר, את מארק ואליינטה ו-ויקטור ואסקס, נוספו גם שחקני רכש, סרג'י בוסקטס וגיא אסולין הוקפצו ממחלקת הנוער, ופדריטו (שבהמשך הפך לפדרו) עלה מבארסה ג'.

המאמן שהתעקש על הג'וב באותו קיץ למרות שהוצע לו תפקיד ניהולי במחלקת הנוער, הידק את המשמעת הרופפת והנהיג חוקים נוקשים. "מבחינתי לא אימנתי בליגה הרביעית, אלא עבדתי בבארסה ב'", הוא היה אומר. פפ היה כל כך נעול על התפקיד ולהוט ליישם את פילוסופיית המשחק שלו "על רטוב" עד שז'ואן לאפורטה, אז נשיא המועדון, אמר: "הייתה תחושה שהוא היה מוכן לאמן את בארסה ב' גם בחינם".

הקבוצה החלה להתחבר, החלוצים עשו הגנה, המגינים תמכו בהתקפה, הקשרים לחצו את היריבה, ובארסה ב' שיחקה ב-4-3-3 וגם ב-3-4-3 שהיה מוכר לפפ מימיו כשחקן בדרים-טים של יוהאן קרויף. זה היה הבסיס למה שיושם לאחר מכן בקבוצה הראשונה של המועדון.

בארסה ב' עמדה על 93.6% הצלחה (!) בבית, ובוסקטס, שפתח את העונה כשחקן ספסל, הפך לחלק משמעותי בפאזל. הוא קיבל קרדיט רב בעמדת הקשר האחורי, ירד לעזור לבלמים, ניהל את המשחק מאחור ותופקד גם בחלק הקדמי. כשפפ מונה למאמן הקבוצה הראשונה של בארסה במקום פרנק רייקארד, הוא לקח איתו את הקשר הצעיר שלא איכזב. תוך פחות משנה הוא הגיע מהליגה הרביעית לגמר ליגת האלופות ותוך שנתיים כבר היה אלוף עולם. יש לו גם יורו עם נבחרת ספרד ולא פחות מ-20 תארים קבוצתיים עם בארסה, שבכולם הוא שיחק תפקיד חשוב. והוא רק בן 27.

רואה ואינו נראה
"הוא מאוד צנוע ויש לזה חלק משמעותי בהצלחה שלו. הוא אף פעם לא מנסה לשמוח לאיד, לא תראה אותו מופיע על שערי העיתונים והוא פנטסטי למרות שהוא לא מהיר במיוחד".

על הדברים האלה חתום סר אלכס פרגוסון והם נכתבו על גווארדיולה, אבל היו יכולים להתאים בצורה די טובה גם לבוסקטס, אחד שנהנה מהדברים הקטנים במשחק. אם יש כאלה שמפנטזים על הגול המושלם או בישול בין 4 שחקנים, אצל הקשר הבארסאי זו חטיפה, סתימת חורים ובעצם כל דבר שמסייע לשאר השחקנים לעזור לקבוצה. הוא זה שמשחרר את הפקק באמצע המגרש. שנותן את המסירה לבישול. שדואג שהכל ידפוק כמו שצריך. "אם צצה בעיה כלשהי, אני מעדיף להתמודד איתה בעצמי ולא להשאיר אותה לשחקנים אחרים", מסביר בוסקטס ונותן הצצה לנקודת המבט שלו, "אני באמת נהנה לראות מגן עולה להתקפה ורץ לסגור את החור שלו. אני מעביר את המשחק בחישובים – כמה שחקנים יש בשמאל, כמה בימין".

בוסקטס שמנצל את הטכניקה הגבוהה שלו כדי להשתלט במהירות על הכדור ולשלוח אותו קדימה אחרי חטיפות, הוא זה שמכתיב את הקצב, מניע את כל המשחק של בארסה וקובע באיזו מידה היא תיישם את משחק הלחץ על היריב. יש אפילו מין חוק בלתי כתוב, לפיו ככל שהוא ממוקם בעמדה קדמית יותר במגרש, כך בארסה משחקת טוב יותר. במצב כזה 2 הקשרים הנוספים ממוקמים קרוב יותר לרחבה של היריבה, זה יוצר תגובת שרשרת ומשפיע גם על החלוצים, שהמרחק שלהם מהשער קטן יותר ומגדיל את הסיכוי שלהם לסכן אותו ברגע שהם מקבלים את הכדור. "כשאתה צופה במשחק, אתה לא רואה את בוסקטס, אבל ברגע שאתה מסתכל על בוסקטס, אתה רואה את כל המשחק", אומר ויסנטה דל בוסקה.

בוסקטס 2.0
ולמרות ההערכה העצומה לה בוסקטס זוכה בבארסה ובנבחרת ספרד, דווקא בעונה הקודמת שהסתיימה בטרבל, החלו להתגלות סדקים במשחק שלו. זה נבע בעיקר מהשינוי הגדול שחולל לואיס אנריקה. המאמן העביר את מרכז כובד המשחק של הקטאלנים מאמצע המגרש להתקפה במטרה למקסם את הפוטנציאל של מסי, לואיס סוארס וניימאר - וכדי לאפשר לשלישייה הקדמית חופש פעולה, 2 הקשרים הקדמיים זזו 10-15 מטרים לכיוון האגפים. זה הגביר את התלות של בארסה ביכולת האישית של מסי, סוארס וניימאר, וגם הותיר חלל עצום במרכז המגרש שבוסקטס היה צריך לסגור לבדו. הוא התקשה בהתחלה, זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר הסתגל לשינויים.

העונה בוסקטס מציג יכולת גבוהה הרבה יותר והפך לשחקן משמעותי עוד יותר, בעיקר לנוכח העזיבה של צ'אבי, אבל גם בגלל הפציעות והחולשה של איבן ראקיטיץ'. ההיעדרויות הרבות גרמו ללואיס אנריקה לתפקד את בוסקטס לעתים כאחד הקשרים הקדמיים – עמדה שבה הוא הביא לידי ביטוי את יכולת המסירה הנהדרת שלו, בעיקר בצד שמאל, אבל גם בעמדתו המקורית הוא החל לתרום יותר להתקפה. העונה הקשר הקטאלני בועט יותר לשער, חוטף יותר, יוצר יותר מצבים (0.9 למשחק לעומת 0.4 בעונת 2012/13), מדייק יותר במסירות לטווחים ארוכים, מנהל את המשחק ובעצם מחזיק את מרכז המגרש של בארסה לבדו. הכל עובר דרכו.

בפן ההגנתי, מצד שני, בוסקטס מתקל פחות, שזה די טבעי לנוכח המעורבות הגוברת שלו בהתקפה, אבל לקלאסיקו הוא מגיע בכושר שיא, הטוב ביותר בחייו. ב-3 המשחקים האחרונים – מול ויאריאל, חטאפה ובאטה בוריסוב – הקשר מסר 263 פעמים, דייק ב-94.6%, יצר 5 מצבי הבקעה ולא איבד אפילו כדור אחד. צ'אבי הוא כבר לא יהיה – אף אחד לא יהיה – אבל את המקום שלו בכל מה שנוגע לשליטה בקצב, דומיננטיות, הפן הטקטי והחשיבות בבארסה הנוכחית, הוא כבר תפס.

יש שחקנים שכובשים, מבשלים ומלהיבים יותר, אבל אף אחד לא משפיע בצורה כזו על המשחק של הקבוצה שלו – הגנתית והתקפית – כמו בוסקטס. עם מגוון יכולות ומעורבות רבה כל כך, כל מה שנותר למי שלואיס אנריקה קרא לו "הקשר הטוב ביותר בעולם" זה לקבל את ההכרה שמגיעה לו. שהגיעה לו מזמן. ואין הזדמנות טובה יותר מקלאסיקו כדי לעשות את זה.