גיל 30 הוא ציון דרך שפשוט מזמין ניסיון למקם את ליאו מסי על הסקאלה ברשימת הכדורגלנים הגדולים אי פעם. מין אמצע הדרך כזה, עם מספיק קילומטרים ושערים ברזומה, וכשעדיין יש המון זמן להמשיך לצייר ברגל אמן את המשך הקריירה המפוארת.
כדי לאהוב את הכדורגל של ליאו מסי לא צריך להיות איש מאמין, אבל מי שלא אוהב אותו, נחשב כופר. ככה לפחות מרגיש כל ארגנטינאי שמכבד את עצמו, מדינה בה כדורגל זה דת וזו לא קלישאה.
לא משנה כמה שערים יכבוש, בכמה תארים יזכה ואלו שיאים ישבור, לעד לאו מסי יושווה למישהו אחר, ואם זה לא בן ארצו הרי שזהו הנמסיס מפורטוגל, כריסטיאנו רונאלדו, שעושה הכל כמעט אותו דבר, אבל שונה.
כמה שמסי מהפנט על מגרש הכדורגל, ככה הוא משמים מחוצה לו. הוא באמת מאלו שמדברים על המגרש וממעטים לרגש מחוצה לו. עם כל כך המון הצלחות בברצלונה, זה לא מפתיע שהפעם היחידה בה ראינו שהוא אנושי הייתה אחרי עוד כשלון בנבחרת ארגנטינה.
ועם כמה שזה לא יהיה הוגן המורשת של לאו מסי עדיין תלויה בדבר היחיד שבאמת חסר לו: גביע עולם עם ארגנטינה. ככה זה כשאתה רוצה להיות מוזכר ככדורגלן הגדול בכל הזמנים הסטנדרטים גבוהים במיוחד.
נכתבו עליו יותר שירים מאשר על מראדונה. (getty)
כל אחד והנמסיס שלו. מסי ורונאלדו (getty)
מופנם ומשעמם מחוץ למגרש (getty)