רק אחרי שאתה נמצא יום אחר יום בשניים מהאיצטדיונים הגדולים והמפורסמים בעולם, קאמפ נואו בברצלונה וסנטיאגו ברנבאו במדריד, וחווה משחקי בית מקרוב, אבל ממש מקרוב, אתה מבין עד כמה הפתגם "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" הוא נכון.
לא, זו לא הפעם הראשונה שאני נמצא בקאמפ נואו וגם לא ביקור הבכורה שלי בברנבאו. אני נוהג לפקוד את מבצרי הבית של בארסה ושל ריאל לעתים די תכופות. אבל לרוב אני נמצא במרומי עמדת השידור, גבוה מאוד מעל למגרש ורחוק מאוד מהשחקנים. היו גם פעמים בהן ישבתי ביציע, כמו אוהד מן השורה – למרות שזה הזמן להבהיר אחת ולתמיד: אני לא אוהד של אף אחת מהשתיים – וצפיתי במשחקים בדרך הרגילה ביותר. אבל הפעם זה היה שונה.
הפעם ירדתי ממש אל כר הדשא, עמדה ממנה אתה נמצא ממש בטווח נגיעת יד מהשחקנים ורואה דברים שאי אפשר לראות מהיציע. וחוץ מזה, מלמטה אפשר לעמוד על ההבדלים הדי משמעותיים בין שני האיצטדיונים ובין שני מחנות האוהדים.
הקאמפ נואו מצטלם נהדר, אבל מדובר באיצטדיון מיושן ואפילו מעט מוזנח. הוא נבנה ב-1957 ולמרות שעבר מספר שיפוצים, בבסיסו הוא נותר מתקן די ענתיקה. כל כך שונה מהאיצטדיונים האולטרה-מודרניים שנבנו בעשור האחרון באירופה, כמו "האמירויות" של ארסנל או "הארנה" של באיירן מינכן.
קאמפ נואו לא נמצא במרכז העיר ברצלונה, אלא בשכונה מעט מרוחקת מהמרכז. שונה מאוד מהברנבאו, אליו נגיע בהמשך. למעט הגג שמכסה את היציע המרכזי בלבד, הוא פתוח בשלושה מארבעה צדדיו. היציעים אינם תלולים במיוחד, מה שגורם לכך שהקהל יושב די רחוק מהמגרש. זה לא ממש פוגע בחוויית הצפיה במשחק, אבל בקאמפ נואו קשה ליצור אווירה "אמיתית" של כדורגל. וזו רק חצי צרה.
הבעיה היותר גדולה היא הקהל של בארסה, שברובו הוא קהל של קונצרטים ותיאטרון. אז נכון, איך שבארסה משחקת בשנים האחרונות זה באמת שילוב של קונצרט ושל תיאטרון, אבל מי שמחפש אווירה לוהטת, אוהדים שחיים את המשחק בכל רגע ושלא מפסיקים לשיר ולעודד – שיחפש במקום אחר. אולי פעמיים או שלוש בעונה האוהדים של בארסה עושים את המטמורפוזה ונזכרים שהם אוהדי כדורגל ומתנהגים בהתאם. זה קורה בקלאסיקו מול ריאל מדריד ובמשחק כמו חצי גמר ליגת האלופות מול אינטר של ז'וזה מוריניו בעונה שעברה. בכל יתר המשחקים הם עושים טובה כשהם מוחאים כפיים אחרי שהקבוצה שלהם מבקיעה.
לפעמים אפשר לשמוע את הקריאות הקצובות "בארסה, בארסה" למשך חצי דקה. וזהו. כשמסי או אינייסטה מבצעים פעולה מרשימה, אז הקהל מתעורר: "מסי, מסי" ו"אינייסטה, אינייסטה". לא בדיוק מעוז היצירתיות. במשחק מול סנטאנדר, הרגע בו כל הקהל נכנס לסוג של אקסטזה לא היה אחרי אחד משלושת השערים, אלא כאשר התחיל גל להקיף את היציעים פעם אחר פעם. אולטראס? אל תחפשו אותם אפילו.
פעם היו לבארסה את ה"בוישוס נויס", כמה מאות חוליגנים שחיכו בעיקר לעימותים עם האולטראס של אספניול ("הבריגדות הכחולות-לבנות") פעמיים בשנה, בדרבי הקטלוני. ז'ואן לאפורטה, הנשיא הקודם של בארסה, נלחם בהם, מנע מהם להגיע לאיצטדיון ודאג גם לשלוח כמה מהם למעצר. כיום ניצבים מאחורי השער הדרומי של הקאמפ נואו שניים-שלושה דגלנים ומתופף בודד. זה מה שנשאר מהם. מדהים או לא, אבל זו עובדה: לברצלונה יש כיום פחות אולטראס מאשר למכבי קביליו יפו.
בירה קרה
24 שעות אחרי המשחק של בארסה מול סנטאנדר, ואנחנו כבר בסנטיאגו ברנבאו במדריד. קודם כל, הרבה יותר קר. אם בברצלונה המשחק התקיים בקור של 4 מעלות, במדריד הטמפרטורות ירדו ביום ראשון בערב אל מתחת לאפס. זה לא מנע מהברנבאו להיות כמעט מלא ב-75 אלף אוהדים. וזה כולל אבות ואמהות עם ילדים קטנים, עטופים מכף רגל ועד ראש במעילים, צעיפים ומה לא.
הברנבאו נמצא במקום המרכזי ביותר בבירת ספרד - על שדרות הקסטייאנה, בין המגדלים של הבנקים הגדולים, חברות הביטוח ומגדלי המשרדים הכי יוקרתיים במדינה. כאילו כדי לומר – ריאל מדריד לא פחות חשובה מכל המוסדות הפיננסיים הללו. הברנבאו עתיק יותר מהקאמפ נואו, הוא נבנה כמעט עשר שנים לפניו, אבל הוא עבר שיפוצים מאסיביים במהלך השנים, גם מבפנים וגם מבחוץ. אין מה לעשות, הוא גם מרשים יותר, עוצמתי יותר. היציעים מאוד תלולים והקהל יושב ממש על הקווים. מהדשא זה נראה עוד יותר מרשים ועוצמתי, ואפשר להבין מה זה עושה לשחקנים שעל הדשא. כשמביטים למעלה, היציעים פשוט לא נגמרים.
הקהל של ריאל מדריד שונה מזה של ברצלונה. הוא הרבה יותר מעורב. הרבה אוהדים מגיעים עם שלטים מוכנים מהבית. נכון, רבים מבקשים את החולצה של קסיאס או של כריסטיאנו, אבל לא מעט שלטים מביעים תמיכה במוריניו, למשל. והקהל של ריאל שר ומעודד, כמעט כל הזמן. מאחורי השער הדרומי נמצאים ה"אולטרא-סור", האוהדים הקיצוניים בלבן. יש הטוענים שיש בהם אלמנטים פשיסטיים – מתנהגים כמו אולטראס אמיתיים. יש שם את "ראש הקנוניה", זה שיושב על הגדר עם גבו למגרש, ועם המגפון מנהל את העידוד ואת השירה.
בערך כאלף אוהדים מהווים את הגרעין הקשה. ושומעים ורואים אותם בכל היציעים. בעבר היו גם תקריות אלימות שהם היו מעורבים בהן, אבל בשנים האחרונות הם מתרכזים בעיקר בעידוד קולני ובשירי נאצה כלפי כל מי שהם לא אוהבים – כמו למשל ברצלונה, סביליה ודודו אוואט. ברצלונה אולי מביסה בשנים האחרונות את ריאל על המגרש, אבל צריך לומר את האמת: בכל מה שקשור לאווירה באיצטדיון, ריאל מנצחת את בארסה ביג-טיים.
לא צריך גם להיסחף. עם כל הכבוד לריאל מדריד, לגודל ולעוצמה שהיא משדרת, בליגת האוהדים היא רחוקה מלהיות במקום הראשון. אם הייתי צריך לדרג את צמרת הכדורגל הספרדי בכל מה שקשור לאווירה באיצטדיון, ריאל לא נכנסת אפילו אל בין שלוש הגדולות. כי ברמון סנצ'ס פיחואן של סביליה, בוויסנטה קלדרון של אתלטיקו מדריד ובסן מאמס של אתלטיק בילבאו האווירה בדרך כלל הרבה יותר מרשימה, והדציבלים הרבה יותר גבוהים. ומי אמר שהכדורגל בספרד זה רק ברצלונה וריאל?
באדיבות קל נופש - חברת התיירות הותיקה בישראל