אחרי הניצחון של ריאל מדריד בגמר הגביע על ברצלונה, נשאל ז'וזה מוריניו האם הוא חושב שזה הסימן לכך שעידן העליונות של בארסה עומד להסתיים. מוריניו אפילו לא חייך. הוא רצה להבטיח שכל מי שמאזין לו יבין שהוא מדבר בשיא הרצינות, בלי גרם של ציניות. "על איזו הגמוניה אתם מדברים, הם הרי לא אלופי אירופה", הוא אמר. מה שנכון, נכון. מבחינת העובדות, מוריניו צודק. אף אחד לא צריך להזכיר לו שאינטר, הקבוצה שאותה הוא אימן, הייתה זו שניצחה את בארסה בעונה שעברה בחצי גמר ליגת האלופות בדרך לזכיה בגביע. אבל העובדות היבשות הן רק חלק מהסיפור.
גם מוריניו לא יכול להתכחש למציאות, זו שאי אפשר להתכחש לה, שברצלונה היא הקבוצה הטובה בעולם בשלוש השנים האחרונות - גם אם היא לא זכתה בכל התארים האפשריים, אלא רק במרביתם. העניין הוא שפלורנטינו פרס, נשיא ריאל, הביא את מוריניו למדריד במטרה אחת ויחידה: לעצור את ההשתלטות של בארסה. שהרי כל עונה נוספת שבה היא המנצחת הגדולה הופכת באופן אוטומטי את ריאל ללוזרית הגדולה. כי בדו-קרב הנצחי בין שתי הגדולות של ספרד על ההגמוניה יש תמיד רק מנצחת אחת. ולכן גם מפסידה אחת. במאבק בין ברצלונה לריאל יש או שחור או לבן. אין באמצע, וכולם מבינים את זה.
מאז שפפ גוורדיולה מאמן את ברצלונה, וזה עניין של פחות משלוש שנים, היא בעיקר מנצחת. בעונה הראשונה שלו היא זכתה באליפות, בגביע ובליגת האלופות. עונה לאחר מכן היא זכתה באליפות ובגביע העולם למועדונים, ועכשיו היא בדרך לזכיה כמעט ודאית באליפות שלישית ברציפות. ליגת האלופות? כדי לזכות בה צריך לנצח קודם את ריאל. בלם בארסה ג'רארד פיקה התראיין השבוע ל"אל פאיס". בין היתר הוא הגיב על דבריו של מוריניו, ואמר שמה שקובע אם מדובר בעידן של עליונות ושל הגמוניה זה קודם כל הזכיות באליפות. ואכן, שלוש כאלה ברצף הן לא דבר של מה בכך. אז מי צודק, מוריניו או פיקה? או במילים אחרות, עד כמה משמעותית תהיה ההכרעה בחצי גמר הצ'מפיונס בכל הקשור לשליטה ולהגמוניה בכדורגל הספרדי?אם היריבה של ברצלונה בחצי הגמר לא הייתה ריאל מדריד, אזי פיקה היה צודק. כי אי אפשר להתווכח עם העובדה שבשלוש השנים האחרונות ברצלונה הייתה טובה יותר מריאל, ניצחה אותה חמש פעמים ברציפות, כולל כמה תבוסות מכאיבות. ושלוש אליפויות ברצף זה דבר נדיר שמעיד על עליונות מתמשכת. כשזה קרה בעבר, מדובר היה באמת בקבוצות מיתולוגיות. היסטוריות.
ברצלונה הגדולה של יוהן קרויף מתחילת שנות ה-90', "הדרים טים" שכללה את קומאן, סטויצ'קוב, לאודרופ ורומאריו, עשתה זאת. היא זכתה בארבע אליפויות רצופות וגם בגביע אירופה לאלופות. ההגמוניה שלה אז הייתה מוחלטת. ריאל מדריד שלטה בספרד ללא כל עוררין בסוף שנות ה-80'. בין 1986 ל-1990 הקבוצה הגדולה של אמיליו בוטראגניו, מיצ'ל, מנולו סאנצ'יס והוגו סאנצ'ס זכתה בחמש אליפויות ברציפות – אבל לא הצליחה לזכות אפילו פעם אחת בגביע האלופות, מה שהעיב מעט על התקופה. לעומת זאת, מדריד של סוף שנות ה-50' ותחילת שנות ה-60', הקבוצה של אלפרדו די סטפנו, פרנץ פושקאש וחנטו, זכתה חמש פעמים ברציפות בגביע האלופות, תקופה בה זכתה גם בשלוש אליפויות, ונחשבת עד היום לקבוצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של הבלאנקוס. העוצמה של הקבוצות האלה באה לידי ביטוי לא רק בתארים בהם זכו, אלא גם באיכות הכדורגל שהן שיחקו.
וכשמסתכלים על ברצלונה הנוכחית, ברור לחלוטין שיש לה את הפוטנציאל להשתוות לקבוצות הגדולות וההיסטוריות האלה. מבחינת התארים, בארסה נמצאת בחצי הדרך, ואפילו קצת מעבר לכך. מבחינת היכולת? בכך אין כל ספק. אולם עכשיו מגיעה ברצלונה לאחד השבועות הקריטיים ביותר שלה, לצומת הכי משמעותי, זה שאמור לקבוע איך נזכור אותה בעוד עשרים או שלושים שנה. האם כאחת הקבוצות האיכותיות ביותר שהיו אי פעם, אבל כזו שלא מיצתה את מלוא הפוטנציאל שלה? או אולי כאחת מקבוצות הכדורגל הגדולות ביותר בהיסטוריה, שלא לומר הגדולה ביותר?ההפסד בגמר הגביע גרם לזעזוע גדול בברצלונה. זה לא היה עצם ההפסד, אלא התחושה העמומה שאולי התקופה הנפלאה הזו, של ההגמוניה המוחלטת בספרד, עומדת להסתיים. בפעם הראשונה מזה שלוש שנים היא מגיעה לעימות מול ריאל מדריד בחשש גדול, כשהיא לא מצליחה להישיר מבט אל העיניים של מוריניו. משהו בבטחון העצמי של בארסה נסדק. ומוריניו, שחקני ריאל והאוהדים שלה מריחים את הפחד הזה. וזה ממלא אותם בעוצמה גדולה יותר.
בעוד שבוע, כשנדע מי מבין השתיים העפילה לגמר ליגת האלופות, נדע באופן כמעט סופי גם את התשובה. אם בארסה תעפיל, אפשר יהיה לומר שהניסיון של מוריניו לנפץ את ההגמוניה שלה נכשל, לפחות באופן זמני. הזכיה של ריאל בגביע המלך תישאר בגדר אנקדוטה בלבד. אבל אם ריאל תהיה זו שתעלה לגמר בוומבלי, יהיה אפשר לומר בוודאות כמעט מוחלטת: עידן השליטה של ברצלונה בספרד הגיע לסיומו.