מיליארד סינים טועים?

"כדי להזיז הר ממקומו עליך להתחיל עם האבנים הכי קטנות" (פתגם סיני)
אין כמו הפתגם הסיני העתיק הפשוט והכה מדוייק, בשביל לספק את התשובה לשאלה שרובנו שאלנו את עצמנו לאורך השנים, ובעיקר בתקופה האחרונה בה מושקעים בליגה הסינית מאות מילוני דולרים: איך  1.3 מיליארד סינים לא מסוגלים לייצר 11 שחקנים טובים?

סין היא אמנם מעצמה עולמית כמעט בכל תחום קיים וגם בעלת הישגים ספורטיביים כבירים באינספור ענפי ספורט, אך דווקא בכדורגל, הספורט הפופולארי בתבל, לא רק שהיא לא מצליחה לאורך השנים  אלא אפילו די מתבזה.

את השכנה דרום קוריאה היא  ניצחה פעם אחת בלבד ב-28 משחקים, עם אנדורה האימתנית הסתפקה בתיקו וגם מדינות כמו קניה, האיטי ואוזבקיסטאן מחזיקות מולה במאזן עדיף.

נכון, צריך לציין שב- 2002 הסינים העפילו למונדיאל (שם הפסידו שלוש פעמים בלי להבקיע שער), אך היה מדובר בהבלחה חד פעמית, אשר נבעה בעיקר מאי השתתפותן המארחות, דרום קוריאה ויפן במוקדמות. עד אותו טורניר וגם לאחריו לא הגיעה לשום הישג ראוי לציון.

ובכן, מסתבר שגם לסינים פקעה הסבלנות מהדשדוש הזה. הממשל המקומי בראשות שי גי'נפינג  שנבחר לנשיא במרץ 2013 החליט לשנות את המצב מן היסוד והפך את הכדורגל לפרויקט בעדיפות לאומית.

המשמעות של הפיכת תחום מסוים בסין לפרויקט לאומי היא התגייסות מידית של תאגידי הענק לאותו נושא. גם בכדורגל העניין הזה לא היה שונה. חברות עצומות כמו China Media Capital, עליבאבא ואברגנדה נכנסו לעסק ולפחות מבחינת מיתוג הליגה מתקדמת בצעדי ענק.

אם בהתחלה הליגה "הסתפקה" בהעסקת שחקנים בעלי עבר מפואר כמו דידייה דרוגבה וניקולה אנלקה, אז היום משחקים ב"סופר ליג" שחקנים בכירים בהווה שנחתו בשיא הקריירה, כמו פאוליניו, ג'קסון מרטינס, רנאטו אגוסטו, וז'רביניו. גם הגעת סופר סטארים עולמיים כמו ווין רוני ודימיטרי פאייט כבר עומדת על הפרק.

גם בגזרת המאמנים אין למדינה המאוכלסת בעולם במה להתבייש: שמות בכירים כמו מרצ'לו ליפי (אשר מונה לאחרונה כמאמן הנבחרת), לואיס פליפה סקולארי, מאנו מנזס ודן פטרסקו מעטרים את המדינה מהמזרח בשנים האחרונות.

מעל 20 אלף אוהדים בממוצע למשחק, נסיקת מחירי זכויות השידור לליגה וזכיית האלופה גוואנגז'ו אברגרנדה בליגת האלופות של אסיה ב-2015 (בניצוחו של מרצ'לו ליפי)  מעידים שהליגה בהחלט  נמצאת בהתפתחות מרשימה. למרות זאת, לפחות על פני השטח, הכדורגלן הסיני עדין לא עשה את קפיצת מדרגה, וזאת על אף ניסיונות שונים לביצור מעמדו כמו הגבלת מספר השחקנים הלא מקומיים ואיסור החתמת שוערים זרים.

"את התנהגותו של סוס לא לומדים ביום" (פתגם סיני)
סין היא אימפריה והיכולת שלה להפוך למובילה כמעט בכל דבר היא מן הידועות, אך נדמה שדווקא משחק הכדור הפשוט מעמיד בפניה אתגר קשה לפיצוח. מאות מילוני הדולרים המוזרמים לכדורגל הסיני בשנים האחרונות משפרים כאמור את מצבו, אבל גם כסף לא יכול להעלים בן רגע את החוסר בתרבות הכדורגל, ההזנחה רבת שנים של אימון ילדים ונוער ואת מכת מכירות משחקים וההימורים הבלתי חוקיים.

על פניו נראה שזה מכשול קטן אל מול התוכנית המפוארת והשאפתנית של הממשל הכוללת יעד של 20,000 אקדמיות, 70,000 אצטדיונים ו-50 מיליון אנשים שישחקו כדורגל עד 2020 וזכייה גביע העולמי עד 2050, אך כלל לא בטוח שכך הדבר.

"שיטה קבועה איננה שיטה" (פתגם סיני)
השקעת כסף רב, אנשי מקצוע טובים, הון אנושי, תשתיות מפותחות וחשיבה לטווח הארוך אמורים להביא ברוב המוחלט של המקרים להצלחה מסחררת, אבל הכדורגל מאיים להיות דווקא היוצא מן הכלל.

היום המגמה הכללית של ההורים בסין היא לא לשלוח את הילדים להתמקצע בענפי ספורט בכלל ובכדורגל בפרט, הלימודים הפכו להיות גורם  קריטי והורים רבים לא ששים לסכן את העתיד של ילדיהם.

אז איך קרה שמדינה כה עצומה לא מייצרת אחוז קטן של כדורגלנים שבטופ? בסין יש עשרות ענפי ספורט פופולאריים ומצליחים והבחירה בכדורגל היא ממש לא מובנית מאליה. למרות שהכדורגל נמצא בצמיחה, אי אפשר להגיד שהאהבה למשחק היא משהו מובנה שנמצא אצל רוב האנשים במדינה, ואם אין תשוקה למשחק הסיכויים להצליח בו הם אפסיים.

נקודה נוספת בהקשר הזה היא ההעדפה המסורתית של הסינים להתמקד בענפי ספורט אינדיבידואלים, בהם הם תלויים בעצמם. באופן יחסי ההצלחות הספורטיביות של סין הם בתחומי ספורט פרטניים כמו אתלטיקה, שבהם לא נדרשת יכולת קבוצתית.

נדמה שהדרך הסבירה ביותר בה יצליח הכדורגל המקומי לפרוח באמת, היא מקרה שבו יצמח כוכב עולמי בדומה ליאו מינג שבמו ידיו הפך את הכדורסל לאחד הענפים הפופולאריים בסין אחרי הצלחתו האדירה בNBA. כאן אנחנו מגיעים לשאלת ביצה ותרנגולת קלאסית: האם הענף יפתח את הכוכב או הכוכב יפתח את הענף?

"קרח בעובי מטר לא נוצר בין לילה" (פתגם סיני) 
אז אחרי שעד כה עסקנו בעיקר בעתיד הכדורגל במעצמה האסיאתית,  איך ההווה כרגע מבחינת הנבחרת הסינית? במילה אחת: בינוני. המינוי של מרצ'לו ליפי כמאמן בעל השכר הגבוה בעולם (3 שנים במהלכן ישתכר 60 מיליון יורו) אמנם מבטיח רבות, אך הוא מגיע לסיטואציה הרחוקה מלהיות אידיאלית.

ליפי אשר החליף בתפקיד את גאו הונגבו קיבל את הנבחרת במקום האחרון בסיבוב המוקדמות השלישי והאחרון של מוקדמות מונדיאל 2018 (כאשר גם אליו ראוי לציין העפילה אחרי לא מעט מזל כולל ניצחון סנסציוני של הפיליפינים על צפון קוריאה) ועם נקודה אחת מארבעת המשחקים הראשונים. האיטלקי שמט שתי נקודות בהופעת הבכורה מול קטאר כשסיים בתיקו, ובכך ניפץ כמעט בוודאות את תקוות האומה להגיע לרוסיה בעוד כשנתיים. 

ליפי הצהיר עם חתימתו כי אחת המטרות שלו היא ההעפלה לגביע העולמי למרות הסיכויים הנמוכים
"ולחולל נס" כלשונו, אך ברצונו כמובן גם להצליח בטווח הארוך יותר. "אפילו אם ניכשל בהעפלה אל המונדיאל עלינו לוודא שהנבחרת משתפרת ונבנית לקראת בעתיד, ואחר כך נפנה את הפוקוס להצלחה באליפות אסיה הקרובה" אמר האיטלקי.

אלוף העולם ינסה להגשים את מטרותיו  עם סגל אלמוני רובו ומלבד החלוץ הכישרוני ז'אנג יונינג בן ה-19 שמשחק בוויטסה ההולנדית, שאר השחקנים מגיעים מהליגה המקומית. סביר להניח שבטווח הארוך ההשקעה הפנומנלית בכדורגל, שרק מדינה כמו סין יכולה להרשות לעצמה תניב פירות, אבל השאלה מה תהיה תקרת הזכוכית תלויה בלא מעט בגורמים. כמו שזה נראה עכשיו, גם הכסף לא יוכל לגלות לנו ולהם את התשובה.