זה קרה בדקה התשעים, באצטדיון סנטיאגו ברנבאו. כדור עור אחד התרומם באוויר ופגש ברגלו של קשר מלוקסמבורג. סבסטיאן תיל, בן 27, הגיב היטב למעוף - ושלח את הכדור אל בין החיבורים. כשהכדור הרעיד את הרשת, נרשמה אחת ההפתעות הגדולות בתולדות ליגת האלופות לדורותיה: שריף טיראספול, אלופת מולדובה, בפעם הראשונה אי פעם בליגת האלופות הדהימה את ריאל מדריד (שיאנית הזכיות בגביע אירופה לאלופות בכל הזמנים) במגרשה הביתי. כנראה שאין הגדרה מילונית טובה יותר למילה הבומבסטית - והשחוקה - "סנסציה". הקטנים יצאו גדולים, במגרש של הגדולים.
אבל לצד התדהמה מהתוצאה הבלתי נתפסת, החל גם דיון אמיתי בשאלת המגבלה על שיתוף שחקנים זרים: על שריף, למשל, אין מגבלה שכזו - ובהרכב שלה לא היה שחקן אחד ממולדובה. היו שם יוונים, ברזילאים, גנאים, סנגלים, קולומביאנים, אפילו שחקנים מקזחסטן - וכמובן, מלוקסמבורג. בסגל של שריף למשחק בברנבאו היו רק ארבעה שחקנים מקומיים, כולם ישבו על הספסל ואף אחד מהם לא קיבל דקה אחת של משחק. לכאורה, נמצא המתכון הקלאסי להצלחה באירופה - ביטול הרגולציה הישנה ישחרר את הקבוצות להביא שחקנים כאוות נפשם, למצוא כשרונות מחו"ל שירימו את הרמה המקצועית של הקבוצה, ויאפשרו לה להגיע להישגים.
אבל האם זה באמת נכון? האם היעדרה של מגבלת זרים בהכרח הופך את הקבוצות לטובות יותר, ותחרותיות יותר במסגרות האירופיות? האם הכדורגל המולדבי השתפר כתוצאה מההחלטה הזו? כאן חשוב לזכור כמה דברים לגבי שריף: הראשון, הוא שהיא מעולם לא שיחקה בליגת האלופות עד העונה. השני, שמדובר בקבוצה חזקה לאין שיעור יותר מהליגה שלה: היא זכתה ב-19 אליפויות בליגה המקומית, שרק נוסדה ב-1992 (עם התפרקות הגוש הסובייטי). כלומר, היא אינה מייצגת את הרמה הכללית של הכדורגל במדינה.
השלישי הוא שמולדובה לא בדיוק ידועה בהצלחות שלה במסגרות האירופיות - לצד ההופעה של שריף העונה בליגת האלופות, בשנים קודמות היא הופיעה שלוש פעמים בסך הכל בשלב הבתים של הליגה האירופית. לכדורגל הישראלי, לשם השוואה, היו הרבה יותר הופעות בשלב הבתים - גם של האלופות וגם של האירופית (ובניגוד להצלחה הבלעדית של שריף, בישראל היו נציגות שונות). והדבר הרביעי הוא שעם כל הכבוד לפתיחה המדהימה של שריף, היא היתה יותר עניין של כסף גדול ומקריות - ולא ממש של עבודה יסודית או מעמיקה. אחרי הכל, נבחרת מולדובה מדורגת 180 בעולם ע"פ דירוג פיפ"א, ובמפגש האחרון שלה מול נבחרת ישראל, בחודש מרץ, היא הובסה 4:1 בבית.
הדוגמא השנייה שאוהבים להזכיר היא קפריסין. גם באי השכן, אין הגבלה לגבי שיתוף והחתמת שחקנים זרים. וכך, אפואל ניקוסיה רשמה בעונת 2011/12 הישג בלתי רגיל - כזה שבכדורגל שלנו אפשר רק לחלום עליו: רבע גמר ליגת אלופות. לא פחות. אפואל עברה שלב בתים שכלל קבוצות כמו זניט, פורטו ושחטאר דוניייצק, ובשמינית הגמר אפילו הצליחה לעבור את ליון בפנדלים. רק ריאל מדריד הפרידה בינה ובין סנסציה גדולה עוד יותר.
אבל האם הכדורגל הקפריסאי בהכרח התקדם? ההישג ההוא של אפואל נותר בודד באפלה. העונה, למשל, אומוניה ניקוסיה (נציגת קפריסין באלופות) החלה את השתתפותה בסיבוב השני - ואז גם סיימה את דרכה אחרי 3:0 מול דינמו זאגרב הקרואטית. בליגה האירופית אין לקפריסין נציגות, ובקונפרנס ליג יש לה בדיוק את אותה הכמות כמו ישראל - שתי נציגות, אומוניה ואנורתוזיס (שעברה בדרך את הפועל באר שבע). האם זה שיפר את הנבחרת? גם קפריסין מדורגת נכון לעכשיו, מתחת לישראל בדירוג פיפ"א (103) ונכון לעכשיו היא אחרונה בבית שלה במוקדמות המונדיאל.
במילים אחרות - סנסציות בכדורגל יכולות לקרות, אבל הן אינן בהכרח מעידות על התקדמות משמעותית. בסופו של דבר, בשתי הדוגמאות שראינו, הורדת מגבלת הזרים לא ממש שיפרה את הכדורגל בכללותו, אלא לכל היותר שדרגה מועדונים מסוימים בצמרת, ואפשרה להם לרשום הישגים היסטוריים. דבר שלא צריך לפסול מראש, אבל גם לא משהו שאפשר לבנות עליו לאורך זמן. אין ספק שהכדורגל הישראלי זקוק לשינוי, אך לא בטוח שדווקא פריצת המגבלה על זרים היא זו שתצליח לשפר אותו. לפחות לא במבחנים ארוכי הטווח.