החיים דינמיים. העולם, ואנחנו, כל הזמן בתנועה ולכן באופן טבעי יש דברים שנשארים מאחור. סרטים אילמים, הטמגוצ'י, הקינלי, הטכנו, הקרוקס, ליאור מילר וסמנתה פוקס נשארו בגרסה כזאת או אחרת בעבר. זה עצוב, אבל זאת דרכו של עולם. אנדי וורהול אמר פעם שלכל אחד יש את 15 דקות התהילה שלו, ואנחנו רואים את אותה תפיסה בתחומים רבים, וגם בכדורגל.
המשחק היפה פופולרי במאה האחרונה, פחות או יותר, וגם בו אנחנו רואים שינויים עם הזמן. חלוצים קלאסיים סטייל פיליפו אינאזגי או קשרים כמו חואן רומן ריקלמה נפלטו מהמשחק לטובת שחקנים ורסטיליים שעושים הכל, או כמעט הכל. עלייתו של הכדורגל המודרני, באופן מודע או לא מודע, הביאה גם לדעיכתן של הבעיטות מרחוק.
בשלב הבתים ובשמינית הגמר של המונדיאל האחרון 7.6% מהשערים הגיעו מחוץ לרחבה, לעומת 18.6% ב-2006. דעיכה של פי שתיים וחצי ב-16 שנה. במונדיאל ברוסיה היו 620 בעיטות מרחוק בשני השלבים הראשונים לעומת 470 בקטאר - ירידה של 25% תוך שנה. המגמה הזאת קיימת גם בכדורגל האירופי, כשאנחנו רואים בפרמייר ליג ובליגת האלופות פחות ופחות בעיטות משנה לשנה. לפני 15 שנה שחקנים היו בועטים מ-35 מטר לשער, היום ברוב המקרים הם מוסרים. הבעיטות מרחוק, באופן חד משמעי, נעלמות. השאלה המתבקשת עכשיו היא - למה?
שקרים, שקרים גדולים יותר וסטטיסטיקה
אחד הגורמים המובילים לדעיכת הבעיטות הרחוקות היא עליית הסטטיסטיקה בכדורגל, ובפרט ה-xG (שערים צפויים). המדד הזה, בעצם, מודד את איכות הבעיטה וסיכוייה להכנס לשער בין אפס - אין מצב - לבין שער ודאי (1). ככל שהמספר גבוה יותר, הבעיטה טובה יותר, ולכן הקבוצות רוצות ללכת על בעיטות טובות ככל האפשר.
ריקלמה. אין מקום לשחקנים כמוהו היום? (Getty)
באופן טבעי, ככל שהבעיטה קרובה יותר לשער היא תהיה יותר מדויקת ולכן יותר סביר שתכנס. לכן אנחנו רואים יותר בעיטות מקרוב או קבוצות שמנסות להצטרף ב"גלים" להתקפה, כך שיהיה יתרון מספרי בתוך הרחבה. אם המצבים מתוך הרחבה מעניקים לקבוצות 45% לשער, ובעיטה מרחוק נותנת להן 5% בלבד, די ברור שהן לא יבעטו מרחוק.
זה ההסבר הפשוט ביותר, וככל הנראה גם ההגיוני ביותר. אם בעיטה מרחוק נגמרת באיבוד כדור או בהצלה קלה של השוער, אין לקבוצות סיבה לבזבז התקפות על בעיטות כאלה שעלולות להתפס כמעין בעיטות פאניקה. המקרים בהם שחקן מחליט לבעוט מרחוק ולהפתיע את ההגנה נדירים, גם במקרה של צלפים כמו קווין דה בריינה או לוקה מודריץ'. התקפה שנגמרת בבעיטה רעה מרחוק, כהתקפה בודדת, היא התקפה רעה.
כך לפחות חושבים אנשי ה-xG למיניהם, והמספרים היבשים בצד שלהם. אבל כדורגל, כמו שכולנו יודעים, לא עובד ככה. זה משחק של שעה וחצי ולא של מהלך אחד, וקבוצות אמנם רוצות להבקיע מקרוב אך בחלק גדול מהמקרים זה עלול להראות ככה:
קבוצות כמו מנצ'סטר סיטי יחפשו כל הזמן להתקרב לשער, וקבוצות כמו אתלטיקו מדריד ינסו להצטופף ולשחק כש-10 שחקנים מאחורי הכדור וחוסמים את הרחבה. על הנייר עדיף לבעוט מהרחבה, אבל קשה מאוד להגיע אליה. יכול להיות שכאן, בדיוק, נכנס מקומן של הבעיטות מרחוק ברמה הטקטית.
אחד הגורמים הגדולים למהפכת השלשות ב-NBA היתה העובדה שהיה הרבה יותר קשה לקלוע מהצבע. עוד לפני סטפן קרי וקליי תומפסון, שהפכו את השלשה לזריקה היעילה ביותר, מיאמי היט שיחקה עם כריס בוש כסנטר שעומד על הקשת ומאפשר לדווין ווייד ולברון ג'יימס להכנס לצבע. בשונה מכדורסל, גול מחוץ לרחבה וגול מתוך הרחבה שווים ניקוד זהה (ולא שתיים ושלוש נקודות), אבל ההשפעה עשויה להיות דומה.
ברגע שיש סבירות גבוהה שכמה שחקנים יבעטו מרחוק ויבקיעו, אז עשרת שחקני היריבה יצטרכו לכסות שטח של 40 מטר ולא של 20 מטר. ראינו את זה למשל במכבי נתניה בשנה שעברה, בה פארפה גויאגון היה איום מתמיד מרחוק ואפשר לקבוצה להיות מסוכנת יותר בהתקפות המעבר. ברגע שחלק מהשחקנים מסוכנים גם מרחוק, לשאר יכול להיות קל יותר להכנס לרחבה.
כדורים וסטייל
השאלה היא אם בעיטות מרחוק עדיין יעילות, והתשובה עשויה להגיע ממקום מפתיע. בעוד המשחק המשיך להיות 11 על 11 בלי שינויים בגודל המגרש, יש דבר אחד שמשתנה כל הזמן בכדורגל: הכדור עצמו. בכל עונה אנחנו רואים כדור חדש עם שיפורים כאלה ואחרים, עד לחיישנים על הכדורים שראינו במונדיאל בקטאר.
כל אחד ששיחק אי פעם בחייו, ממגרשי חנייה, דרך ספורטקים ועד למשחקים רשמיים, יודע שיש הבדלים בין כדורים. יש כדורים קלים יותר, כבדים יותר, אווירודינמיים יותר וכן הלאה. בתקופת השיא של הבעיטות מרחוק, איפשהו בין 2004 ל-2008, ראינו כדורים קלילים שעפים באוויר. הכדור של מונדיאל 2006 היה פחות יציב מזה של 2018, שעוצב מראש כדי שישמור על מסלול דומה בזמן שעובר מהרגל לשער (או לשוער).
לא רק המשחק משתנה, גם הכדור (Getty)
אם הכדורים לא עפים באותה דרך, אז הגיוני שישתמשו בהם בצורה שונה. הכדור ב-2006 היה קל מדי, כמו שאמר בזמנו שוער נבחרת אנגליה פול רובינסון: "הוא מרגיש כמו כדור מים". יותר קשה לבעוט מרחוק מכדור כבד יותר, ולכן גם הסטטיסטיקה מתיישרת בהתאם – ה-xG יורד ברגע שהכדור עצמו מסרב להכנס, בלי קשר לאיכות ההגנות או השחקנים.
ומעבר לגישה הזאת, יש דבר נוסף שאנחנו מפספסים בבעיטות מרחוק ואולי החשוב ביותר בכדורגל: היופי. מעבר לדיבורים הסטטיסטיים או התירוצים של שוערים בינוניים, יש בבעיטות מרחוק מעין אלמנט של "וואו" שאין כמעט לשום בעיטה אחרת. זה סובייקטיבי, כמובן, אבל התחושה שנשארת אצלך אחרי שער מרחוק של ערן לוי, סלים טועמה או צ'אבי אלונסו היא אחת שנשארת להרבה זמן. אולי אלה סתם דיבורים נוסטלגיים, והדור שגדל על הכדורגל הנוכחי לא יתלהב באותה רמה מפצצות מ-30 מטר.
כדורגל הוא בידור. כל אוהד וכל שחקן רוצה לנצח בכל משחק, אבל רובם המוחלט רוצה לעשות את זה בסטייל. אותו סטייל מתבטא גם בבעיטות מרחוק, ואולי דעיכתן היא סמל נוסף לעליית הכדורגל העכשווי: חלק מרכזי ממשחק העבר שנדחק החוצה בהתחשב בהתקדמות הטכנולוגית, הסטטיסטית והכללית של החיים עצמם.
יש בזה משהו עצוב, אבל עדיין אפשר להיות אופטימי. ההיגיון הטקטי מאחורי הבעיטות מרחוק לא מורכב במיוחד, ויכול להיות שהחזרה שלהן תהפוך קבוצות לשלמות יותר ותוסיף מימד שכמעט ונעלם מהכדורגל המודרני. אולי כמו תקליטי הוויניל או רוני סופרסטאר, גם בומבות מ-35 מטר רק מחכות לקאמבק.