כאב ראש: הנגיחות בדרך החוצה מהכדורגל?

צריך לקחת חלק מהדברים בחיים במנות קטנות. יותר מדי מדבר מסוים יכול להוביל לנזק, בין אם מדובר בחומרים ממכרים כמו סוכר או קפאין, בבהייה ממושכת במסכים או אפילו בעבודה: לפעמים משהו שאתה אוהב יכול להיות מסוכן. וכן, זה מתחבר גם לכדורגל.

בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר שחקני עבר, כמו ג'ק צ'רלטון או גרד מולר, שמתים בגיל מוקדם אחרי מאבק ממושך באלצהיימר. מחקרים שונים בבריטניה מצאו קשר ישיר בין כדורגל לדמנציה ומחלות מוח אחרות, בעקבות הנזק שהמוח סופג ממכות מרובות לכדור. לאחרונה עלה בארצות הברית סיפורו הטראגי של פיליפ אדאמס, שחקן פוטבול לשעבר שטבח ב-6 אנשים וירה בעצמו. בנתיחה שלאחר המוות התגלה כי הוא סבל ממחלת מוח, שמושפעת מפגיעות חזרתיות בראש.

נכון, כדורגל הוא לא פוטבול, אבל הנזק המוחי כתוצאה מנגיחות משמעותי גם הוא. הפגיעה החוזרת של הכדור בגולגולת משפיעה על המוח והובילה לשכיחות גבוהה של אותן מחלות אצל שחקנים, שאמנם פורשים מהענף בגיל 35-40, אבל מתמודדים עם הנזקים שהוא השאיר בגופם שנים לאחר מכן (ובמקביל נהנים מהרווחים העצומים שהענף השיג עבורם).

מחקר עצום שנעשה באנגליה בין 1930 ל-1990 הוכיח את זה. השכיחות של מחלות שכחה אצל שחקני שדה הייתה גבוהה פי ארבעה מאשר בשאר האוכלוסיה, בעוד אצל שחקני ההגנה התדירות הייתה גבוהה פי חמישה. זה בולט בעיקר בכדורגל האנגלי, בצל הסטריאוטיפ על ההגבהות, שליווה את הממלכה במשך עשורים. רוב השחקנים מברנלי שזכתה באליפות ב-1959/60 אובחנו כסובלים מדמנציה, כאשר היו מספר מקרים גם בקרב הנבחרת שזכתה בכדורגל של 1966.

הדיון הזה קיים במשך שנים, ולאחרונה ראינו מדינות שונות מתחילות לנקוט צעדים בנושא. בארצות הברית נאסר על ילדים בני 10 ומטה לנגוח באימונים מאז 2015, בעוד באותה אנגליה נאסר על ילדים בני 11 ומטה לנגוח. במקביל, התאחדות הכדורגל האנגלית דורשת מקבוצות להגביל את השחקנים לעשרה "נגיחות גבוהות" בשבוע במהלך האימונים.

אותן נגיחות גבוהות, לפי הגדרת ההתאחדות האנגלית, הן נגיחות שהגיעו מהרמות או ממסירות ארוכות במיוחד, ולא כאלה שנועדו להרחיק כדורים. לא ברור כיצד הם מצליחים לאכוף את ההגבלה הזאת, אם בכלל, ואנחנו עדיין רואים לא מעט נגיחות בליגה האנגלית. אבל הצעד התקדימי חשוב: זאת הפעם הראשונה שבה מדינת כדורגל גדולה, אנגליה, עשתה צעד מניעתי נגד פציעות ראש.

יותר מדי כדורגלנים מתו בגיל צעיר. גם פרנץ פושקאש ההונגרי או חוסה לואיס בראון הארגנטיני הלכו לעולמם בשלב מוקדם עם מחלות מוח, ויש אינספור מקרים נוספים של שחקנים בפרופיל נמוך יותר. אולי בעתיד נראה שחקנים גדולים נוספים, גם מהעידן המודרני, מתמודדים עם מחלות מוח כאלו ואחרות. בשנים בהן שחקנים מתאמנים בתדירות גבוהה יותר ומגיל צעיר יותר, המצב מדאיג.

מצד שני, אולי היום המצב פחות גרוע. כל אחד ואחת שחטפו אי פעם פגיעה מכדור מיקאסה בפנים יודע כמה הכדור הזה כואב, הרבה יותר מהכדורים המודרניים, בהם יש רפידות אוויר. יחד עם המודעות וההתקדמות בחקר המוח, יתכן כי בימינו הנזק פחות חמור.

נגיחות הן במשך שנים חלק מהכדורגל. חלק מהשערים הגדולים ביותר שהענף ראה הובקעו בנגיחות, והיכולת להגיע ראשון לכדור היא אולי הדבר החשוב ביותר במשחק. קשה לדמיין כדורגל שבו אסור לנגוח, וגם קשה לראות איך אפשר לאכוף איסור כזה. כל הכדורגלנים שמשחקים כיום נגחו במשך שנים, ואצל חלק גדול מהם זה משמעותי מאוד במשחק.

הבעיה היא שאין לנו הוכחות חד משמעיות לנזק ישיר של הנגיחות, למרות שבשני מחקרים גדולים שונים ראו שיש יותר מקרים של אלצהיימר אצל שחקני כדורגל, ויתכן שזה מושפע מדברים אחרים או ממרכיבים גנטיים, ולא מהנגיחות עצמן.

המחקר הקיים בנושא הספיק בשביל לגרום לגופי הכדורגל השונים לחשוב על הנושא לעומק, אבל לא בטוח שהוא משקף מספיק בשביל להוביל לאיסור מוחלט על נגיחות.

בליגת הפוטבול האמריקאית, ה-NFL, מתמודדים עם מצב דומה. הענף כמובן פיזי יותר מכדורגל ושונה מאוד, כאשר בו השחקנים לא נוגחים בכדור אלא מתנגשים אחד בשני. הם אמנם משחקים עם קסדות, אבל נמצא כי הרוב המוחלט של שחקני פוטבול מתמודדים עם שלבים מסוימים של מחלות מוחיות בקריירה בעקבות פגיעות הראש המשמעותיות.

נציב הליגה, רוג'ר גודל, אף זומן לשימוע בקונגרס בנושא. הליגה מנסה להכניס קסדות טובות יותר ואמצעים טכנולוגיים משלה כדי לנסות למנוע את הנזק המוחי בשלב מוקדם, בהצלחה שנויה במחלוקת, אבל אף אחד לא חושב לעצור את ה-NFL בגלל הנזק המוחי.

בכדורגל זה שונה. הנגיחות הן חלק קטן מהענף, ולא משהו בלתי נפרד כמו המגע שקיים בפוטבול. הנזק המוחי כנראה קורה בגלל מפגשים ישירים עם הכדור ואף אחד לא מציע לשחקנים לרוץ מרחבה לרחבה עם קסדות. בתיאוריה, אפשר לדמיין כדורגל בלי מגע. זה קורה כבר עכשיו בגילאי הילדים באנגליה ובארצות הברית, בשלב בו הראש פגיע יותר. עלו כל מיני הצעות אחרות, למשל לאפשר לקבוצות לנגוח רק בתוך הרחבה, אבל לא בטוח שזה הפתרון המשקף היחיד.

יש שיגידו כי מדובר בסיכון מקצועי – יש לא מעט עבודות, בעיקר הפיזיות שבהן, שכוללות נזק בריאותי כזה או אחר. עברנו את העידן שבו ילדים הלכו למכרות פחם כל יום, וכדורגלני צמרת מקבלים מיליונים בשביל להכניס כדור לתוך שער.

אם כדורגל זה בידור, אפשר להגיד שהנגיחות הן חלק מאותו בידור, השואו של הכדורגל. הוויכוח על היופי של המשחק בלי נגיחות סובייקטיבי, ואני באופן אישי לא חושב שהנזק המוחי לשחקנים שווה את זה. רבים אחרים לא יסכימו.

באותו נושא, מעניין לדמיין עולם בלי נגיחות. הכדורגלנים הטובים ביותר שמצטיינים על האוויר טובים גם על הדשא – שחקנים כמו וירג'יל ואן דייק או ארלינג הולאנד עדיין יהיו הטובים בעולם, גם אם הם לא יכולים לנגוח. שחקנים אחרים, כמו נתנאל פיליפס מליברפול למשל, לא יוכלו להישאר בקבוצות מהליגות הראשונות בעולם בלי נגיחות.

המשחק, בפשטות, ישתנה מהקצה לקצה. כבר עכשיו אחת הדרכים היעילות ביותר להבקיע היא במצבים נייחים, והעבודה הנהדרת של גיא וייזינגר במכבי חיפה בנושא השפיעה על הזכייה שלהם באליפות בשנה שעברה, והיא מתחברת בסופו של דבר לנגיחות. הרבה יותר קשה להבקיע מקרנות כשאסור לנגוח, ויתרון הגובה היחסי יעלם. אולי זה יאפשר לנבחרת כמו ישראל לעבור מדינות גבוהות בהרבה, כמו סקוטלנד או צ'כיה.

בסופו של דבר, הסיטואציה מורכבת. יש יותר מדי סימנים מדאיגים לקשר שבין כדורגל למחלות מוח ואם אפשר לחסוך מכדורגלנים שנים של התמודדות עם אלצהיימר או מחלות אחרות לאחר הפרישה אז צריך לעשות זאת. בכל אופן, קשה מאוד לדמיין את הענף כל עוד הוא נשאר רק על הקרקע. הצעדים הראשונים של ההתאחדות האנגלית מראים שאנחנו בדרך לדיון רציני בנושא, ואולי למגבלות שישנו את המשחק בצורה חסרת תקדים.