מה שחשוב באמת: על פרופורציות וספורטאים

"אני זוכר איך ב-9/11, ג'ה רול היה באמ טי וי. אמרו: יש לנו את ג'ה רול, מה המחשבות של ג'ה... למי לעזאזל אכפת ממה שג'ה רול חושב בזמן כזה? זה מגוחך. אני לא רוצה לרקוד, אני מפחד פחד מוות. אני רוצה תשובות שלג'ה רול כנראה אין עכשיו. אתם חושבים שכשקורה משהו רע, אני בבית שלי: אלוהים, זה נורא! שמישהו ישיג את ג'ה רול - תמצאו אותו, שאני אבין את המצב! איפה ג'ה??"
(דייב שאפל)

התקופה האחרונה היא תקופה נוראית לכולנו. כל אחד ואחד מאיתנו, בדרך שלו, חווה את השילוב המזעזע הזה בין צער, כאב ופחד גדול מהעתיד. תחושת אי הוודאות שולטת באוויר, וכולנו מקווים לאיזשהו ניצוץ של תקווה. סביב המלחמה, באופן טבעי, לא מעט אנשים מביעים את דעתם - היום, הקלות של הרשתות החברתיות מאפשרת לכל אדם, לא משנה מה הרקע שלו או במה הוא עובד, לשפוך את תובנותיו בחינם. יש לזה, כמובן, גם יתרונות - אבל לדעתי גם מובילה אותנו למקומות לא טובים.

השבוע מה שהעסיק את רוב אוהדי הכדורגל בעולם הייתה ההודעה של מוחמד סלאח - כדורגלן ליברפול, שנחשב בצדק לאחד השחקנים הטובים בעולם. הוא דמות אהובה מאוד במצרים וגם בכלל, בשל יכולתו הנהדרת על הדשא. במונולוג של דקה, שנראה כמעט מאולץ, הוא דיבר נגד המצב ההומניטרי ברצועת עזה, אבל העדיף לא להכניס את עצמו למלכודות מבחינת דעת הקהל. ולא רק הוא; נדמה שכל כדורגלן, מצד זה או אחר, כבר הספיק להביע את דעתו ברשתות החברתיות - וזה גם מאוד מעסיק אותנו. כולנו מחכים בקוצר רוח לדעתו של כדורגלן זה או אחר, כועסים כשהם לא מביעים את דעתם בווליום מספיק גבוה או כשדעתם לא מספיק נוחה לנו.

אבל למה בעצם? למה דעתם של מפורסמים כל כך נחשבת אצלנו? מה מקנה להם עדיפות בשיח על פני הרוכל השכונתי, או נהג המונית הממוצע? רובם הגדול לא יודעים יותר מהם - רובם רכשו את השכלתם בתחום המקצועי שלהם (בין אם הם דוגמנים, שחקני קולנוע או ספורטאים), ולכך הקדישו את חייהם. רובם הגדול לא באמת מבין בנושאים האלה, לא קרא או למד יותר מדי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולרוב פשוט מהדהד את הדעה של הסביבה שלהם. לכן, גם אין כל כך הפתעות - שחקנים מוסלמים וערבים בדרך כלל יתמכו בפלסטינים (לעתים באופן מרחיק לכת), שחקנים יהודים וישראליים יסבירו את העמדה הישראלית. וזה אנושי; כמו ששר פעם שלום חנוך, אדם באמת גר בתוך עצמו.

וכאן, תמיד, נכנסת התשובה שמדברת על "ההשפעה" - העובדה שהם אנשים עם תמיכה גדולה ברשתות החברתיות (בגלל הדבר המקצועי שהם עושים), הופכת אותם למעין "מגפון אנושי" - כלומר, מה שהם אומרים בהכרח יהדהד אצל האנשים שעוקבים אחריהם באינסטגרם, וישנה את דעתם. כאן אני רוצה להזכיר שתי מושכלות יסוד: 1 - הקהל הרחב אולי מעריך ואף אוהב את האנשים האלה, אבל ספק אם באינסטגרם מתגבשת דעתו הפוליטית. 2 - אנשים, בדרך כלל, לא משנים את דעתם. הרשתות החברתיות שלנו הפכו ל"תיבת תהודה" של הדעות שאנחנו חושבים ממילא, ובדרך כלל זה גם מיושר עם זהות הכדורגלנים שאנחנו אוהבים.

ויש משהו עמוק יותר: בספורט העולמי, בשנים האחרונות, יש רצון הולך וגובר לראות ספורטאים שמביעים את דעתם. שיוצאים מ"איזור הנוחות" של הכדורגל, ונחשפים לאש הבוערת של השיח הפוליטי. ובאמת, יש הרבה יותר ספורטאים שנוקטים בגישה אקטיביסטית - משתמשים בכוח שניתן להם, כדי לנסות ולקדם דברים שחשובים להם. וזה כמובן דבר טוב. אבל חשוב לזכור - כשספורטאים מביעים את דעתם, זה לא תמיד יילך לכיוון שאנחנו רוצים. לפעמים, שחקני כדורגל אהובים יביעו דעה שלא נראית לנו - שלא מיושרת עם מה שחשבנו מראש, בעיקר כי הם בני אדם וחושבים אחרת. נראה לי שלא פעם, הרצון הזה ש"ספורטאים ידברו", הוא רצון סמוי שידברו כמו שאנחנו רוצים. וכשהם לא מתיישרים, אנחנו אוהבים לגמד את דעתם.

זה מתחבר, בכלל, על הראייה של ספורטאים בתור "מודל לחיקוי" - שבגלל היכולות שלהם על המגרש, יש להם אחריות יתרה על מעשיהם. אני, אישית, חושב שזו ציפייה מוגזמת; ספורטאים, כמו כל יתר בני האדם, מחויבים להתנהגות נורמלית ותקנית, אבל הם לא מלאכים ולא צריכים לעמוד בסטנדרט מוסרי יותר גבוה מאיתנו, רק כי הם יודעים לכדרר ויש קהל שמעריץ אותם. משלמים להם, בשורה התחתונה, כדי להבקיע גולים או לקלוע סלים, לא כדי לחנך את הילדים שלכם - כמו שאמר צ'ארלס בארקלי בפרסומת המיתולוגית ההיא של "נייקי".

אבל זו לא קריאה, כמאמר שדרית "פוקס ניוז" לורה אינגראם, לשחקנים "לשתוק ולכדרר". לא רק ספורטאי, כל אדם שדעתו בוערת בנפשו, צריך לומר אותה. אנחנו נהיה במקום מאוד לא טוב, אם אנשים יפחדו להביע את דעתם מחשש שיבולע להם. הזכות קיימת לכולם, אבל אנחנו - כאוהדים, כמתבונני ספורט וגם כתקשורת - צריכים לקחת אותה בפרופורציות. בסופו של דבר, ספורטאים, שחקני קולנוע או אנשי בידור הם אנשים בעלי ערך לעולם - בתחום שאותו הם נועדו לעשות. בתחום שהם טובים בו. זה נחמד אם הם תומכים בנו, פחות נחמד אם לא, אבל לא מדובר בסוגיה הרת גורל. גם מעמדנו בעולם, הדבר שהכי קדוש לנו, לא יעלה או יירד בגלל טוקבק של סאדיו מאנה.

איכשהו, בין שני האנשים שהביעו את דעתם השבוע - ועם כל הכבוד למוחמד סלאח ולכשרונו הרב, נראה לי שדעתו של ג'ו ביידן קצת יותר חשובה. בעולם הזה של "המציאות", נשיא ארצות הברית ממש מסוגל להשפיע על אנשים או לייצר תהליכים. בגלל זה הוא נבחר לתפקיד הזה. החברה שלנו אמנם מעריכה רבות ידוענים - היא משלמת להם הרבה כסף, והיא נותנת להם תמיכה בשוק שנקרא הרשתות החברתיות, אבל זה לא הופך אותם לאנשים שדעתם יותר נחשבת. וכדאי שגם אנחנו, בדרך, לא נחשיב את דעתם יותר מדי.