אור זיו - פשוט תתעלמו ממנו
זוכרים את הבריון בבית הספר? זה שהיה מוצא את כל הדרכים הכי נלוזות כדי להציק, לעצבן ולעורר פרובוקציות, זה שאמא הייתה אומרת לך להתעלם ממנו, כי זה מה שהוא הכי שונא. אותו בריון, בגרסת הכדורגל, הוא ז'וזה מוריניו. הוא רוצה שיתעצבנו עליו, מקבל הנאה ועונג כאשר הוא מצליח להוציא אנשים משיווי משקל.
אותו בריון מבית הספר אולי נהנה מהחיים בכיתה ד', אבל תהיו בטוחים שבגיל 35 הוא מצא את עצמו לבד, בלי חברים אמיתיים. תזכרו את אותו בריון בפעם הבאה שמוריניו יכניס את האצבע לעין של המאמן היריב (אבל אח"כ, כשהוא נפטר, יספוד לו ביראת כבוד); תזכרו את אותו בריון בפעם הבאה שמוריניו יורה לשחקנים שלו לשבור את הרגליים של היריבה (אבל אח"כ יבכה על השיפוט); תזכרו את אותו בריון בפעם הבאה ש"המיוחד" יבזבז זמן כבר בדקה ה-30 או יפתח מגרש חנייה לאוטובוסים בשטח שבין ג'ון טרי לדויד לואיז.
תזכרו את אותו בריון ותתעלמו ממנו, כי זה מה שהוא הכי שונא.
אוהביו של מוריניו מנפנפים במבחן התוצאה, מספרים שהמטרה מקדשת את האמצעים. הייתי מקבל את הטיעון הזה אם הוא היה מוביל את קריסטל פאלאס או פאלרמו לזכייה באליפות אירופה. אבל הסגל של צ'לסי שווה 388,750,000 יורו בדיוק. כן, ברור שהוא מביא תוצאות, אבל מה כל זה שווה אם לא נשארים צופים שמוכנים לסבול 90 דקות עינוי שכאלה? איך ההיסטוריה תזכור את המאמן שבכל מילה שיצאו מדל שפתיו, כל תדרוך טקטי שערך לשחקניו, רק אסף עוד שונאים ואויבים לרשימה הבלתי נגמרת?
הכדורגל, בסופו של דבר, הוא של האנשים הפשוטים. אין ילדים יחפים באפריקה או כאלה שנעולים למשעי בפרברי אירופה, שחולמים להעיף את הכדור ליציע או לבזבז זמן בדגל הקרן. לא, הם חולמים על דאבל-פס זריז, סבסוב המגן ובעיטה לחיבורים. הכדורגל השמח, ההתקפי הוא זה שמוליד חלומות, מוריניו הוא זה שהורג אותם.
עצבני, מעצבן
עם הסגנון המיוחד, והמאוס
אסף אבולעפיה - האיש ששונאים לאהוב
הוא מרגיז, מוציא מהכלים ואי אפשר להוריד ממנו את העיניים.
הוא יהיר, מזלזל בכולנו ואי אפשר לפספס מילה אחת ממה שהוא אומר.
הוא אויב הכדורגל היפה, תומך נלהב בהחניית אוטובוסים ברחבה ואי אפשר שלא לעקוב אחרי כל תנועה שלו על הקווים.
בואו נדלג על הצביעות. אף אחד לא אוהב איך שצ'לסי משחקת. כולנו זזנו בחוסר נוחות ב-0:0 בוויסנטה קלדרון ובשוד באנפילד, אבל אין פרשן או כותב טורים שלא נפנף בקלישאה האלמותית: "מבחן התוצאה". אין אוהד לונדוני שיחרים העפלה אפשרית לגמר או סיבוב באוטובוס קומתיים בבירת אנגליה רק כי צ'לסי לא משחקת יפה.
היחס הבזוי כלפי מוריניו מדגיש את אחת מתצוגות הצביעות כלפי אחד המאמנים המשפיעים על הכדורגל בשני העשורים האחרונים. פפ גוארדיולה למשל הוא אביר המשחק היפה לעומת הפורטוגלי, אבל אין אוהד באיירן אחד שלא היה מחליף את התצוגה אמש בגניבת שער מקרן לא מוצדקת וניצחון בפנדלים בדרך לליסבון.
למוריניו יש בוס ששם לו מטרה להביא תואר. לאברמוביץ' יש מאמן שצריך להביא אותו אל הפודיום. הדרישה לדרוש מה"מיוחד" למות יפה במקום לחיות מכוער הזויה וילדותית רק כדי שנוכל להגיד שנהנינו מכדורגל. הגיע הזמן שהמתלוננים יתבגרו ויבינו שיש גם משחק אחר, שונה וכן, גם מיוחד.
הלב נחמץ על סטיבן ג'רארד שנפל קורבן תמים לשיטת "נשמור חזק ונגנוב גול". חובבי הרומנטיקה יקוו לראות את אתלטיקו הנפלאה של צ'ולו סימאונה פוגשת בגמר היסטורי את ריאל בדרך לדאבל בלתי נשכח. אבל כמו בכל סרט הוליוודי עשוי היטב, יש תמיד אביר אפל שנלחם ב"טובים". יקום האיש שלא מקווה לפעמים לסוף מר ומרגיז, רק כדי להוכיח שהטובים לא תמיד מנצחים בסוף. וכן, מוריניו הוא אביר של הכדורגל האחר.
כן, גם אני לא אוהב את ז'וזה מוריניו, גם אני אוהב כדורגל יפה ומלא שערים ורגש וגם אני חושב שהכדורגל העולמי היה מקום בודד בלי האיש שאנחנו אוהבים לשנוא, או בעצם שונאים לאהוב.
יש לו גם רגשות
מה רע בקצת רגשות?