לא ראו בעיניים: העיוורון הניהולי שפגע בליברפול

מה משותף לאימו אזקיאל, וויליאם וואנקייר, מישי באצ'ואיי ולואיס סוארס? בדיוק מה שמשותף לגיא לוזון וברנדן רוג'רס. גם אם ההשוואה בין המאמן הישראלי למנג'ר האירי נראית לכם כמו ניסיון למצוא דימיון בין מילקי להוט דוג, הרי שרשימת השחקנים הנ"ל מצדיקה בכל זאת את הכללתם באותה נשימה. גם לוזון וגם רוג'רס איבדו בקיץ את מיטב בחוריהם. השלושה הראשונים עזבו את סגנית אלופת בלגיה למרות שהיו שחקני המפתח בעונת הכמעט שלה. האחרון חביב ברביעיה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לסגנית אלופת אנגליה מאז שביל שאנקלי הביא ב-1971 את קווין קיגאן מסקאנת'ורפ תמורת 35 אלף פאונד, ובכל זאת הוא נושך עכשיו במדי ברצלונה.

• 21:45 ב-5SPORT: ריאל מדריד מול ליברפול בסנטיאגו ברנבאו

לוזון ורוג'רס היו בחודש מאי האחרון על סף התהילה, אבל מעדו רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת. כעבור שלושה חודשים התברר שהנפילה הייתה לתהום -  מראש האוורסט לעמק הבכא. המאמן הישראלי כבר שילם על כך במשרתו בבלגיה. על רוג'רס לא מרחפת בינתיים סכנה דומה, אבל פתיחת העונה הזו של ליברפול פוטבול קלאב מאיימת לחסל כל קורטוב של אשראי שצבר המנג'ר מאז הגיע מסוואנזי ב-2012.

והכל בגלל מסמר גדול. אזקיאל הניגרי ובאצ'ואיי הקונגולזי-בלגי היו מלכי השערים של עונת הבכורה של לוזון בליאז'. באצ'ואיי אף היה מלך שערי נבחרת בלגיה עד גיל 21. וואנקייר היה הקשר האחורי והמנהיג. איך אפשר לוותר עליהם? איך ניתן להתגבר על עזיבתם? רק על ידי מילוי השורות במחליפים הולמים. סטנדרד ליאז' ניסתה להסתדר בלי. לבנות מחדש. אצל ליברפול השאלה הייתה איך בדיוק ממלאים את הנעליים של הכדורגלן הטוב ביותר בפרמייר-ליג ואחד משלושת כוכבי תבל 2013/14? האם אפשר למצוא פתרון לתפוקה ולהשפעה של לואיס סוארס?

THE PROOF IS IN THE PUDDING - התשובה, או ההוכחה, כמאמר המימרה האנגלית הזו, נמצאת בפודינג עצמו. במה שרקחו לעצמן ליאז' וליברפול, לוזון ורוג'רס – רפרפת חמוצה עד שרופה. אבל בעוד מעבר לתעלה הכתובת הייתה על הקיר – סגל שכורסם עד היסוד ללא גיבוי – הרי שבאנפילד מתלווה עדיין לקריסת המערכות טעם של הפתעה, או לפחות תמיהה. שהרי 75 מיליון הליש"ט שנכנסו לקופה ממכירת החלוץ האורוגוואי, יצאו מיד לטיול במרחבי הארץ והיבשת והביאו באמתחתם שמונה בעקבות אחד. שמונה בכמעט מחיר של אחד: מריו באלוטלי, ריקי למברט, אדם לאלאנה, דייאן לוברן, לזאר מרקוביץ', אלברטו מורנו, אמרה צ'אן וחבייר מאנקיו. למעשה, הם עלו לליברפול 120 מיליון פאונד – כך שהמועדון השקיע מעל ומעבר סוארס. ולמרות זאת, בהתחשב בעונת אשתקד, מדובר בקריסת מערכות.

מה זה בדיוק אומר על הכדורגל בפרט ועל ליברפול בכלל? בראש ובראשונה קיים כאן מוסר השכל אוניברסלי הזקוק מדי פעם לרענון: השחקנים תמיד יותר חשובים מהמאמן. עם כל הכבוד לכל הגלדיולות, המוריניות והאנצ'ילאדות – נראה אותם בלי תומאס מולר, אדן הזאר וכריסטיאנו רונאלדו. נראה אותם בפרייבורג, האל סיטי וחטאפה.

אבל במישור הליברפולי אפשר בהחלט להפנות אצבע מאשימה כלפי ההתנהלות המקצועית. האם טחו עיני הבוסים מלראות את גודל השפעתו של סוארס על האבולוציה האנפילדית? האם הייתה מכירתו בלתי נמנעת? ואם כן, מה אפשר להסיק משלל ה-MISFITS (הבלתי מתאימים) שנחתו בקבוצה – שלרוג'רס אין עין חדה לכשרונות הנדרשים? שהרבה מדי מהצלחתו רשום על שם סוארס ועוד טיפת מזל? שהמיומנות הטקטית שלו בסימן שאלה? שהדיבורים על זמן ההתאקלמות וההסתגלות הדרוש לכדורגלנים החדשים מייצגים אמונה כלשהי שהמצב בסגל הנוכחי ישתנה באופן קיצוני לטובה (הוא לא), או שמדובר במס שפתיים ותירוץ שחוק. כי מה באמת אפשר לומר על קבוצה שהסעירה את הלב והנשמה של אנגליה עונה שלמה, החזירה נוסטלגיה למגרשים ועטרה ליושנה, הבטיחה לחדש ימיה כקדם, ואז, לפתע פתאום, בום, דום לב -  ואין מזור חרף השקעה במכונות החייאה לכאורה בעלות תו תקן מעולה.

בכף הזכות של ליברפול ורוג'רס ניצבת ההיעדרות הממושכת של הפצוע דניאל סטארידג' – בורג חשוב שבעתיים ללא סוארס – והאכזבה הגדולה משחקנים כמו לאלאנה ולוברן, שהמסע מסאות’המפטון לליברפול חרת בהם אותות חלודה ולאות בלתי צפויים. בפעם הראשונה באנפילד, גם סטיבן ג'רארד חושף רגעי עייפות ושחיקה, אבל התהליך הזה הוא טבעי ובינתיים אין באמת מישהו אחר היכול לבוא בחשבון במקום הסקאוזר האולטימטיבי, שגם ברבע תפוקה עושה יותר משחק, הנהגה והובלה מחצי ליגה.

אבל לחובת המנג'ר הצפון-אירי נזקפים הוויתור על דן אגר, הרכישות המפוקפקות של מרקוביץ' ולמברט (פודינג כבר אמרנו?) והקניה השערורייתית של מריו באלוטלי. בתור מי שהתריע בזמנו על הנזק בהחלטה הזו, מותר לי היום לא רק לומר "אמרתי לכם", אלא להסביר שוב מדוע ליברפול לא הייתה צריכה אפילו להעיף מבט שני באופציה האיטלקית. אז מה אם הסחורה הייתה במחיר מציאה (18 מיליון ליש"ט – אני בכלל לא משוכנע שזה זול)? בגלל זה מאבדים את שיקול הדעת?

סופר-מריו היה צריך להידחות על ידי ליברפול לא בגלל הרקורד המשמעתי השנוי במחלוקת שלו, ולא בגלל הילדותיות האינפנטילית שמלווה אותו לכל ליגה, מגרש, פאב, מכונית ומועדון לילה, כי אם בגלל יכולתו המקצועית. הוא היה בנסיגה אדירה שהייתה בלתי ניתנת להסתרה. אם במקום חבורת הסוכנים וגזלני העמלות שרקדו סביב רוג'רס ואנפילד, הייתה ליברפול מקבלת חוות דעת מומחית מגורמים אובייקטיביים ונייטרליים סביב סן סירו, מילאן והכדורגל האיטלקי – היא הייתה מבינה שהמספרים הכביכול סבירים של באלוטלי (14 שערים, 6 בישולים) לא משקפים את התמונה האמיתית. זו כללה חולשה וחוסר אפקטיביות הולכים ותופחים, החמצות, היעדר ריכוז, דקות רבות של אנמיות ו/או היעלמות, העמדות פנים ועיסוק בתיאטרון על כר הדשא, ובסך הכל כדורגלן המופיע בסביבה ובזירה האידיאלית שלו – ובכל זאת מעניק רושם (יחסי) של גרוטאה.

באלוטלי לא לבד. הוא לא אשם במצב של ליברפול, הוא רק הסימפטום המעיד בצורה הבוטה ביותר על הכשלון של המועדון באיסוף השברים וקימה מהריסות פוסט-סוארס. בפברואר 2009 ניצחה ליברפול את ריאל 0:1 בברנבאו משער של יוסי בניון. היא הייתה אז בשנות התרדמה האנגלית שלה, אבל יכולה הייתה בהחלט לתת פייט. אז זה היה, לפחות על הנייר, מפגש שקול. היום הנייר מסמיק. אחרי ה-0:3 של ריאל באנפילד לפני שבועיים, ליברפול תהיה הערב במדריד אנדרדוג בדיוק כמו באזל לפני חודשיים.