איך זה מרגיש: על לילה חלומי של ריאל במילאנו

האיטלקים במילאנו רגילים לאדום-שחור של מילאן ולכחול-שחור של אינטר, אבל בסוף השבוע האחרון הם זכו להכיר מקרוב את המדרידאים. לרגע כיכר דואמו דמתה יותר לכיכר סול במדריד, ורחוב בואנוס איירס המרכזי במילאנו, הזכיר את הגראן וויה.

כאוהד ריאל מדריד, את כרטיסי הטיסה לגמר הגדול הזמנתי עוד לפני משחק הגומלין מול מנצ'סטר סיטי. משהו בתוכי אמר לי שנעלה לגמר, בסוף זה גם קרה. זה היה הגמר השני שלי אחרי הזכייה הקודמת לפני שנתיים בליסבון, אך הפעם לא ליוותה אותי תחושת הזחיחות שכמעט התפוצצה לי בפנים בפורטוגל. אתלטיקו הפכה בשנים האחרונות לקבוצה חזקה וכזו שאנחנו ריאל מדריד מתקשים לנצח, אז בניגוד לעבר, הפעם באתי עם כבוד גדול ליריבה העירונית.

למעלה מ-40 אלף אוהדים של שתי הקבוצות הציפו את הרחובות. חלק גדול מהם העלה זיכרונות מהגמר לפני שנתיים ונראה שהדה ז׳וו מהדהד חזק אצל האוהדים. חלק גדול מהם עם חולצות הגמר של ליסבון 2014, בכל זאת צריך להראות וותק בכל מה שקשור למשחקי גמר. החום במילאנו לא גרם לאוהדים להרים ידיים, במשך יומיים שלמים הם הציפו את הרחובות ונתנו ניחוח ספרדי פיקנטי לשעמום הצפון איטלקי. מילאן ואינטר שבעבר היו אימפריות כדורגל, פינו את הבמה לקבוצות ממדריד, אחרי הגמר תאבד מילאן את הבכורה שלה כעיר שזכתה בהכי הרבה תארי ליגת האלופות. ככה חולפת לה תהילת עולם והכדורגל הספרדי תופס שליטה מוחלטת בכדורגל האירופאי.

חמש שעות לפני שריקת הפתיחה, האווירה במילאנו לוהטת. הרכבות התחתיות מלאות באוהדים שלא הפסיקו לשיר. הקהל של אתלטיקו עשה את הדרך לתחנת הרכבת המרכזית, שם התמקם לפני המשחק והפך את המקום לקרנבל מטורף מלא באבוקות. אוהדי ריאל התכנסו בצד השני של העיר, בכיכר פאגנו, ליד סן סירו. במשך שעתיים חגגו עד שהחגיגה נגמרה והשיירה לסן סירו יצאה, הליכה של כ-3.5 קילומטרים. מה שמדהים בקהל הספרדי הוא האהבה האדירה לקבוצה. צעיפים, דגלים ושירה בלתי פוסקת. פה ושם מצטרפים אוהדים עם חולצות של אינטר ומילאן, כי ככה זה כשאתה מחוץ לעניינים כמעט עשור.

המדרידאים כמו גם המילאנזים, לא אוהבים את סן סירו. אצטדיון לא ידידותי לסביבה וזאת בלשון המעטה. כל האוהדים שישבו בסקטורים העליונים (אחרי טיפוס של חמש דקות במדרגות), אפילו לא היו יכולים להתפנות בשירותים וזה הוציא את חלקם משלוותם, בטח אחרי כמויות הבירה ששתו. כך הפכו הספירלות של המגדלים באצטדיון לבית השימוש המאולתר של האוהדים. באופן "מפתיע", החולצה שכיכבה ביציעים של ריאל מדריד הייתה מספר 5 של זידאן. האוהדים הוותיקים יותר הגיעו עם החולצה משנת 2002 איתה הבקיע את השער הגאוני מול לברקוזן, האוהדים הצעירים יותר לבשו את החולצות החדשות שהוציא המועדון העונה כמחווה למאמן.

המאמן של ריאל הוא הסיפור הכי גדול בגמר הזה מבחינת האוהדים. הוא היחיד בהיסטוריה שזכה בליגת האלופות עם ריאל גם כשחקן, גם כעוזר מאמן וגם כמאמן ראשי (בעונתו הראשונה). וכאן גם נכנס ווידוי קטן שלי: הגעתי עם שתי חולצות לגמר, אחת של זידאן איתה יצאתי בבוקר ועוד חולצה של ראמוס שהייתה בתיק ואותה רציתי ללבוש במשחק, אך בסופו של דבר נשארתי עם חולצה מספר 5.

שער היתרון של ראמוס הכניס את האוהדים מאחורי השער של נאבאס לאקסטזה. באוויר מריחים את הגביע ה-11. זה נראה מבטיח מדי והשער השני קרוב מתמיד. ראמוס זוכה לכבוד אדיר ביציעים, בכל זאת הוא זה שחתום על הגמר ההוא בליסבון 2014. גם ההחמצות של בנזמה ורונאלדו בהמשך לא מפרות את השלווה ואפשר כבר להריח את הניצחון. אבל, כמו תמיד, לגמר חוקים משלו. אתלטיקו חזרה למשחק וביציעים חרדה גדולה שהתסריט מלפני שנתיים יחזור בהפוכה. ״הכי מפחיד אותנו שאתלטיקו יבקיעו עכשיו בסיום וינקמו בנו״, אמר לי פיקאר, אוהד שרוף של ריאל ממקסיקו שעשה את כל הדרך למילאנו. ״אנחנו ווינרים, אבל כמה אפשר להתעלל בהם?".

גם לי המחשבה הזו עברה בראש. כאוהד ריאל מלמדים אותך להיות ווינר, אבל הדה ז׳וו ההפוך מתעתע. בראש רץ הסרט של שער ניצחון בדקה ה-90 של אתלטיקו ואז למזלנו קלאטנברג שורק והולכים להארכה. בשלב הזה הלחץ מכריע, אני נעמד על הרגליים והלב על דופק של 190. הדקות חולפות והרגע הכי אכזרי בכדורגל, הפנדלים, מגיע. בראש עובר תסריט רע, של חזרה ברכבת אחרי הפסד בגמר, של החגיגית של אתלטיקו אל מול האכזבה שלנו. הפלאפון מתמלא בהודעות ״צלם את הפנדלים״, אבל הידיים רועדות, ברגעים כאלה אי אפשר לצלם כלום.

ואז הגיע הפנדל של רונאלדו. אני מרים הפלאפון ומצלם. מספר 7 כובש ואני מוצא את עצמי מתחבק וחוגג בטירוף עם אוהד מבוגר שלבוש בחולצה של זידאן. הוא הבחין בחולצה שלי והתלהב. כן, שוב עשינו את זה, שוב הייתי חלק מהיסטוריה. חצי שעה של חגיגות הזכירו לי איך זה מרגיש להיות אלוף אירופה. ביציאה מהמגרש פגשתי חבר טוב, אוהד ישראלי אמיתי של אתלטיקו, נדב יעקבי. הוא ניצל את ההזדמנות לברך אותי על הזכייה, אני ניחמתי אותו על ההפסד. בתוכי הרגשתי שאולי הפעם זה הגיע להם, בעיקר בשבילו.

אחת בלילה. רחובות מילאנו מלאים בעשרות אלפי אוהדים ספרדים. אוהדי ריאל מתנקזים אל כיכר הדומאו וחוגגים את הזכייה ה-11. הקהל של אתלטיקו הפגין גם הוא נוכחות ברחובות. הזמן חולף וארבע שעות אחרי סיום המשחק, מאות אוהדים של הקולצ'ונרוס מעודדים כאילו הרגע הם זכו בליגת האלופות. אוהדי ריאל לידם, אבל לא מתגרים. "אנחנו חיים באותה העיר״, הסבירו אוהדי הבלאנקוס. ״יש בינינו יריבות גדולה, אבל בסוף אנחנו חוזרים באותו המטוס למדריד, אז אין סיבה ליריבות מחוץ למגרש״.

ואולי זה מה שמדהים בגמר הזה, על המגרש ריאל מדריד ניצחה, אבל ברחובות וביציעים, ואת זה קשה לי לומר כאוהד לבן, דווקא היריבה העירונית הייתה עדיפה. אתלטיקו הפכה לחברה קבועה בצמרת הכדורגל האירופאי והקהל שלה בהחלט יכול להתמודד על תואר הקהל הטוב ביותר באירופה, במיוחד כשכל האוהדים שלה הם מקומיים ולא כוללים אוהדים ״זרים״ או תיירים, כפי שנהוג בדרך כלל בקבוצות הגדולות.

ואם כבר זרים, איך אפשר בלי הישראלים? מאות הגיעו למילאנו, חלקם הגדול בלי אהדה לאף אחת מהקבוצות, אבל רצון עז לקחת חלק בחגיגה. הישראלים בולטים במשחקי הגמר, הם מתגאים שקנו כרטיס לקטגוריה הראשונה "רק" ב-2,500 יורו, כשבמגרש המחירים צנחו עד כדי 700 יורו לכרטיס (פחות מפי 2 מהמחיר המקורי). הם מתלהבים כשהם רואים את התמונה של זהבי ברחוב ומספרים לכולם שזה ״החבר שלי שבכל העולם קוראים לו רונאלדו הישראלי״. טוב נו, תנו לנו לפחות להתערבב קצת באבק הכוכבים.

חמש וחצי בבוקר. החגיגית הסתיימו. אחרי 20 שעות ללא שינה אוהדי ריאל מסיימים את היום ומתכוננים לקראת הטיסה חזרה למדריד. ואני אחרי יום ארוך, חוזר עם חיוך ענק למלון ועם עוד כמה רגעי שיא שאקח אותם איתי עוד הרבה שנים. אני עדיין זוכר את השער ההוא של מיאטוביץ' בגמר מול יובנטוס לפני 20 שנים. מאז האהבה לקבוצה התחזקה, אבל ההתרגשות נשארה כמו כשהייתי בן 12. נתראה בשנה הבאה בקארדיף.