שערי גן עדן: הכדורגל ההתקפי כבש את היבשת

באירופה, כך נהגו לומר, ההגנה היא הדרך היעילה ביותר לנצח משחקים. זו הנוסחה האולטימטיבית להשגת הגביע, קל וחומר כשמדובר במפעל כמו ליגת האלופות המושתת על משחקי נוקאאוט של שערי חוץ. הנחת היסוד הזאת משלה בכיפה לאורך עשרות בשנים, ואולי עדיין נכונה במקרים מסוימים, אבל היא הרבה פחות רלוונטית ל-2017. גמר ליגת האלופות בקרדיף הדגיש את השינוי במגמה של השנים האחרונות.

• עדיין לא נרשמתם לפנטזי אלופות? מסי ממתין לכם על הדשא בקאמפ נואו

ריאל מדריד הגאה הגיעה לשם על תקן קבוצת ההתקפה הטובה ביותר ומולה עמדה חומת הביצורים של יובנטוס. למרות מחצית ראשונה שקולה למדי, ג'יג'י בופון שספג רק שלושה שערים ב-12 המשחקים הראשונים, נכנע פעם אחר פעם למכונה הלבנה והוציא ארבעה כדורים מהרשת בסיום. גם השוער האיטלקי האדיר הבין שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים ובעידן הנוכחי המנצחים הם אלה שמהמרים על התקפה.

נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה קבוצה שהתבססה על החלק האחורי זכתה בגביע עם האוזניים הגדולות? צריך להרחיק עד אינטר של ז'וזה מוריניו ב-2010 ואולי אף אחורה בזמן למנצ'סטר יונייטד של ריו פרדיננד ונמניה וידיץ' ב-2008. יש שיראו בפפ גווארדיולה וברצלונה של 2008/09 כמחוללי השינוי ההתקפי, כאשר האלופות בחמש השנים האחרונות הן ממשיכות הדרך.

ריאל מדריד, ברצלונה ובאיירן מינכן הניפו את הגביע הנכסף, קודם כל משום שהתבססו על החוליה הקדמית הטובה ביותר ביבשת באותו רגע או תקופה. הממוצע שלהן עמד על 2.6 שערים למשחק, כאשר בעונת 2013/14 ריאל מדריד התכבדה בשיא השערים לאלופה: 41 (ממוצע של 3.15 למשחק).

בדרך לזכייה בעונה הקודמת, ריאל מדריד, ספגה ב-12 מ-13 המשחקים שלה, אבל כשהסדירה את נשימתה והחזירה את הכדור אל קו האמצע, היא מוטטה את הגנות שממול והרשיתה 36 שערים. המסר הוא ברור: אפשר לשגות פעם, פעמיים ואפילו שלוש, כל עוד יש מי שיתקן מקדימה.

לקבוצות העל שהזכרנו בפסקה הקודמת היה את מה שצריך כדי להסתיר את הפגמים בהגנה. זה לא מפתיע שארבע מנצחות הגמרים האחרונים (ריאל מדריד וברצלונה) החזיקו בסוללת התקפה איכותית יותר ממה שהיה לסגניות שלהן להציע (יובנטוס ואתלטיקו מדריד).

הבהלה לשערים שוטפת את כל ליגת האלופות בשנים האחרונות. בעונת 2016/17 הובקעו 380 שערים ב-125 משחקים, כלומר 3.04 שערים למשחק - הממוצע השני הכי גבוה במפעל (רק בעונת 2012/13 הובקעו יותר). רוצים עוד מספרים? בעונה החולפת נרשם שיא השערים למשחק אחד: 4:8 לדורטמונד על לגיה ורשה. בבית 6 שכלל גם את ריאל וספורטינג ליסבון נכבשה כמות השערים הגדולה אי פעם – 51. אותה דורטמונד גם שברה את שיא השערים לשלב בתים - 21.

סיבה אחת לכך היא השינוי במבנה של המפעל, מאז שהנשיא לשעבר מישל פלטיני הכניס את מסלול האלופות (עונת 2009/10) וסייע לקבוצות ממדינות קטנות (כמו ישראל) להעפיל לשלב הבתים בצורה נוחה. חברת CIES, המתמחה בסטטיסטיקות של כדורגל, בדקה ומצאה כי בעונה שעברה דורגה הצ'מפיונס ליג בין הליגות הכי פחות מאוזנות באירופה, כאשר קרוב ל-22 אחוזים מהמשחקים הסתיימו בניצחון של קבוצה כזו או אחרת בהפרש של שלושה שערים או יותר. ככה זה כשחמש יריבות ממדינות זעירות (השנה יהיו נציגות לקפריסין ואזרבייז'אן) תופסות מקום של קבע בין 32 האחרונות של היבשת.

הפערים בין הגדולות לקטנות אינו הסבר מספק, משום שגם בשלבי ההכרעה, בו נעשית הפרדה ברורה בין הטובות לבינוניות, נפלו בשנה שעברה שערים באופן חסר תקדים. מפגש שמינית הגמר בין מנצ'סטר סיטי למונאקו (6:6 לצרפתים) היה הראשון שבו קבוצה לא עלתה למרות שהבקיעה שישה שערים בשני משחקים. בסה"כ הובקעו 62 שערים בשלב שמינית הגמר, ממוצע של 3.88 שערים למשחק. בשלב הזה גם היינו עדים לקאמבק הגדול בכל הזמנים, כאשר ברצלונה הפכה פיגור 4:0 ל-1:6 מול פ.ס.ז' בגומלין הבלתי נשכח בקאמפ נואו.

פסטיבל הגולים הוא תופעה שמתרחבת גם לחמש הליגות הגדולות באירופה. הרבה בזכות ריאל מדריד וברצלונה נרשמו בליגה הספרדית בעונה שעברה 2.94 שערים למשחק – הכי הרבה מאז 1963. הנתון המפתיע ביותר מגיע מהמעוז האחרון של ההגנה, הליגה האיטלקית (2.95) שבה מצאו את הרשת 20 הקבוצות הכי הרבה פעמים מאז 1951.

אפילו בליגה הצרפתית השמרנית, נרשמה עליה במדד השערים (2.60 למשחק). זו העונה הפוריה ביותר במדינה ב-34 השנים האחרונות. גם מצבן של הפרמייר ליג (2.80) והבונדסליגה (2.86) מצוין במובן הזה, תודה ששאלתם.

הרבה קרדיט להצלחה ניתן לזקוף לשלישיית ה-BBC של ריאל מדריד וה-MSN של ברצלונה. אבל האם הפיחות במעמד של כוכבי הבלאנקוס וסוף עידן המשולשים בקטאלוניה מבשר על קץ תקופת הפוריות? ממש לא בטוח. פרשנים יטענו (ובמידה רבה של צדק) שמשחק ההתקפה של אלופת אירופה נראה הרבה יותר שוטף בלי השלישייה המפורסמת מקדימה, כשלגבי הקטאלונים, חובת ההוכחה כמובן היא על עוסמן דמבלה, יורשו של ניימאר.

בכל מקרה, הצורה שבה נבנתה והתחמשה פאריז סן ז'רמן בקיץ הזה, עם צירופם של ניימאר וקיליאן אמבפה, היא אולי ההוכחה שהשאיפה ליצור קבוצות על המושתתות על חלוצים (תוסיפו אליהם את אדינסון קבאני) ממש לא מתה. היא פשוט מופיעה ועוד תופיע בצורות שונות, במועדוני על אחרים.

גם אתלטיקו ויובה, שמסמלות עבור רבים את הצד השני של המטבע – סדר, ארגון והגנה קשוחה – כבר מתחילות להסתכל על העולם בצורה מעט שונה. הספרדים, שלא יכלו להביא רכש בקיץ בגלל הסנקציות של פיפ"א, ישימו את רוב הביצים שלהם בינואר 2018 על שחקנים אופנסיביים (ויטולו שיגיע מלאס פלמאס ודייגו קוסטה שנשאר בינתיים בצ'לסי, אבל עתיד לשוב לקולצ'ונרוס). יובה איבדה שני שחקני מפתח בהגנה (לאונרדו בונוצ'י ודני אלבס), אבל את החיזוק המשמעותי של מסימיליאנו אלגרי הוא ביצע דווקא בקישור ההתקפי (דוגלאס קוסטה ופדריקו ברנרדסקי) בניסיון להגיע פעם נוספת לגמר.

נראה שהמגמה בכדורגל האירופי, נכון לשנת 2017, היא להתחקות אחר המועדונים שדוגלים בהתקפה. כולן חולמות להעתיק את ההצלחה של מונאקו בעונה שעברה ושל דורטמונד מלפני ארבע שנים, כדי להיות יום אחד ריאל מדריד. היום לשחק כדורגל פתוח והתקפי, זה לא רק ניסיון פופוליסטי להתחבר לאוהדים, אלא מודל להצלחה וזכייה בתארים אירופים. ליגת האלופות מוכיחה את זה כל שנה מחדש.