מה שעשינו ב-99': על הקאמבק של יונייטד

מאז שנות ה-60, תקופת ׳תינוקות באזבי׳ אוהדי יונייטד שרים בדקות האחרונות של כל משחק "We Never Die" לא משנה מה התוצאה. עם השנים, מנצ׳סטר יונייטד שברה כל שיא אפשרי בכדורגל האנגלי: הקבוצה האנגלית הראשונה לזכות בגביע ארופה לאלופות, הקבוצה הראשונה בהיסטוריה לזכות בטרבל, שיא האליפויות בליגה ואמש (רביעי) שברה שיא נוסף בליגת האלופות - הראשונה לחזור מפיגור 2:0 בבית.

זה ה-DNA של המועדון. הגישה שתמיד אפשר לנצח נגד כל הסיכויים אינה דבר חדש, אך כל השיאים האלה מתגמדים מול הנתון הבא: 3,963 משחקים ברצף מאז 1937 ששחקן מהאקדמיה של יונייטד נמצא בסגל הקבוצה הבוגרת. מול פ.ס.ז', מייסון גרינווד היה השחקן ה-231 מילדי האקדמיה ששיחק בקבוצה הבוגרת. נתונים בלתי נתפסים, במיוחד בעשור האחרון של הכדורגל העולמי. שלושה שחקני אקדמיה פתחו בהרכב נגד פ.ס.ז', ארבעה היו על הספסל. נכון, עם רשימת הפצועים של יונייטד לא הייתה לסולשיאר הרבה ברירה, אבל בדקות הקריטיות, הוא נתן לשני ילדים לחוות ולעשות הסטוריה.

לפני כארבע שנים הבינו בהנהלת יונייטד שהם לא מעוניינים רק בקניית שחקנים ועליהם לשקם ולחזק את האקדמיה. מעל חמישה מיליון ליש״ט הושקעו בציוד ובמאמנים תוך בניית אתוס חדש המבוסס על העבר, יחד עם תוכניות אימונים חדשות לגמרי מגילאי 9-23. על כל זה העיבו נוכחותם של ואן חאל ומוריניו, שניתקו את הבוגרים מהאקדמיה (ושחקנים כמו פלאיני....הייתי מוכרח לציין).

לפתע, סולשיאר מגיע בהמלצתו של רייאן גיגס, סר אלכס מתחיל לבקר, מייק פילן חוזר. כל הצוות, שחלקו נטש או הועזב, מתאגד לו מחדש ותוך זמן קצר עושים את הבלתי ייאמן. לאחר המשחק חדר ההלבשה בפאריס היה מלא בשחקני עבר, מנהלים ומעל כולם, סר אלכס פרגסון שבאו לברך את השחקנים. מאז 2013 זה לא קרה. גם בתוך המועדון אנשים לא מצליחים להסביר מה בדיוק השתנה מאז שסולשיאר הגיע, ״החזיר את שמחת החיים״, ״משחקים כדורגל התקפי״, הכל מובן, אך עדיין לא נתפס (אולי זה בכלל ״הקסם״ של מוריניו. גם לאחר שעזב את מדריד, ריאל זכתה בגביע האלופות).

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שמנצ'סטר יונייטד שיחקה בסגל שרובו אינו מהאריות של אירופה, וזה בלשון המעטה ועל הספסל היו כמה ילדים שבחודשיים הקרובים יעשו בגרויות. קבוצה בינונית או לא, מאז שסולשיאר וצוותו נכנסו ושינו את הכל, או בעצם החזירו את מה שהיה, הם יצרו וקיבלו סגל שחקנים מחויב, קהל אוהדים מאושר ומועדון שחזר ומצא את ה-DNA שלו.

המשמעות הגדולה ביותר מהמשחק, מעבר לכך שזהו ״עוד יום בהסטוריה של מנצ׳סטר יונייטד", כמו שסר אלכס היה נוהג לומר, היא שסולשיאר יקבל את התפקיד ויהיה מנג׳ר של המועדון. אמנם הבייבי פייס הנורבגי לא גדל במספנות גלזגו או ברחובות טראפורד הישנה, אך ברור היום לכולם שהוא האיש המתאים ביותר. ב-26 במאי ימלאו 20 שנה לזכייה ההיסטורית בגביע האלופות בברצלונה ומה יותר פואטי שזה שנכנס כמחליף ודחק את הכדור לרשת של באיירן בדקה ה-93 בלילה שסימל יותר מכל את האופי של מנצ׳סטר יונייטד, ימונה למנג׳ר. אגב, בהרכב בלילה ההוא ב-99 היו 4 שחקני אקדמיה ושלושה על הספסל, אבל על זה כבר בטור אחר.....