חוץ מלאו מסי וגאבור מרטון, ה-VAR זה ככל הנראה הדבר הכי מוצלח שקרה לכדורגל. השוטר הטוב שבא לעשות סדר בעיירת המתחזים והצוללנים, הרמאים והנצלנים, הגוזלים והנגזלים, הניימארים והשכטרים. זה שלא מבדיל בין צבע, דת ועומק כיס, זה ששם את הצדק וטוהר המשחק לפני כל דבר אחר. אז תודה רבה לך אדון VAR, עכשיו בוא נדבר רגע דוגרי.
הרי מה אנחנו, כולנו. אנשים פשוטים - מי מאיתנו מקורב יותר לצלחת ומי רחוק ממנה - שמחפשים קצת ריגושים בחיים השגרתיים שלנו, זה הכל. קצת משחקי הכס, לפעמים קצת ריאליטי, קצת הכלה מאיסטנבול לסאחים שבינינו. אבל עם כל הכבוד, איפה הם ואיפה כדורגל. איפה ג'ון סנואו ואיפה מוחמד סלאח, איפה נעמה קסרי ואיפה ערן לוי. זר לא יבין זאת. הגול של ראחים סטרלינג אתמול (ובכלל כל המשחק המטורלל הזה) היה רכבת הרים עם מאות קרונות מלאים ברגשות, ולא משנה אם אתה פפ גווארדיולה, נואל גלאגר, אמא של סטרלינג או ישראל ישראלי מראשון לציון.
ואז בא VAR.
וואלה, צודק, נכון. אגוארו היה בנבדל, לא היה צריך להיות גול. הצדק נעשה, אחלה טוטנהאם, אחלה פוצ'טינו, באסה להיות סיטיזן. העניין הוא שזה היה אנטי קליימקס כל כך מבאס - והמאניה דיפרסיה שעברה הבעת פניו של פפ גוואדריולה בטווח זמן של 10 שניות בוודאי תהפוך בקרוב לאחד הגיפים היותר שימושיים בוואטסאפ.
ה-VAR שינה את כל מה שהכרנו (getty)
השמחה של סיטי הייתה אותנטית לחלוטין, באופן טבעי. השאלה היא מה יקרה בעוד חמש-שש שנים, כשה-VAR יהיה חלק בלתי נפרד מהכדורגל. מה יקרה כאשר יובקעו עוד ועוד שערים שייפסלו כמו מעולם לא היו, מה יקרה כאשר כל צהלה אינסטינקטיבית תהפוך תוך שניות לים של דמעות.
אז הנה ספוילר: מה שיקרה זה שנתרגל, כמו שאנחנו - בני האדם הפשוטים - תמיד מתרגלים לשינויים. אנחנו חשדנים מטבענו, היינו כאלה משחר ההיסטוריה, הרבה לפני שסיפרו לנו שלא היה כלום כי אין כלום. כי הרי אם נדע שכל גול, בלי יוצא מן הכלל, נמצא בסכנת הכחדה מיידית כאילו היה שיר של מיכל אמדורסקי, נחכה רגע עם התפרצות שמחה. אם נדע שכל מילימטר שאף שופט בעולם (וזה כולל גם אותך, אלון יפת) לא יכול היה לראות, יחרוץ גורלות, נתרגל כבר להיות מאופקים לכמה רגעים. נלמד להילחם באינסטינקט הכי בסיסי שלנו וסוף סוף נבין למה באמת התכוונו חז"ל כשחיברו את הפתגם על הגיבור, היצר והכובש. נחשוב על הפרצוף של פפ מאתמול, ולא נרצה להיראות טמבלים כמוהו.
"חכה, יש עוד VAR", יגיד אוהד א' לאוהד ב' בעוד חמש שנים מהיום, בכל משחק, אחרי כל גול, ולאט לאט נמצא את עצמנו חוגגים פחות פחות בגולים של הקבוצה. כמו ששחקן פוקר אף פעם לא חוגג כשהוא פוגע בקנטה נאטס בטרן, כי עדיין יכול להיפתח צבע בריבר.
וכשזה יקרה, לא קצת איבדנו את הפואנטה? הרי אם לא נוכל לתת "יששששש" אמיתי, מכל הלב, ברגע שהכדור נוגע ברשת ומשמיע את הצליל היפה הזה, אז בשביל מה הגענו לפה מלכתחילה? כי עם כל הכבוד לצדק וליושר ולשליחות ולשלום העולמי ולכל המילים הגדולות האלה של בה"ד 1, אנחנו פה בשביל הריגוש. אז שירמו קצת לפעמים.
צדק או התפרצות רגשות? (getty)