לא צריכה ניסים: ליברפול היא אלופת אירופה ראויה

יש משחקי נוקאאוט, שבהם כמעט הכל יכול להיות, ויש את גמר ליגת האלופות שהוא סיפור אחר לגמרי. במעמד השיא של הכדורגל האירופי כמעט תמיד הפיינליסטית הפייבוריטית גם זוכה להניף את הגביע בסיום הערב. במאה ה-21 היו רק שני מקרים הפוכים – ליברפול של נס איסטנבול ב-2005 וצ'לסי של 2012 עם הניצחון על באיירן באליאנץ ארנה. גם בשנה רבת תהפוכות ודרמות, שבה השיגעון גבר לרוב על ההיגיון, הנראטיב הזה לא השתנה.

ליברפול אלופת אירופה ראויה, ובניגוד לערב המטורלל ההוא בטורקיה, היא לא היתה זקוקה ליותר מדי מאמץ.
בדרך לאליפות אירופה השישית שלה, ליברפול חטפה שתי מכות שהפכו אותה למה שהיא היום. הראשונה היתה באוקטובר ב-2017 – התבוסה 4:1 לטוטנהאם בוומבלי. השניה, קצת יותר מפורסמת, נוצרה בעקבות ההפסד 3:1 לריאל מדריד בגמר ליגת האלופות 2018. שני המשחקים האלה הדגימו יותר מכל את הבעיות המקצועיות שהיו לאדומים בחלק ההגנתי, ומנעו ממנה לנצל את היתרונות הכל כך איכותיים שיש לה בהתקפה. מאז הגיעו כאמור וירג'יל ואן דייק ואליסון בסכומי שיא לבלם ושוער וייצבו את השורות.

לעולם לא נדע מה היה קורה אם השופט לא היה מעניק את הפנדל השנוי במחלוקת לליברפול כבר אחרי חצי דקה. אבל בסופו של דבר, ברגע שטוטנהאם חידשה את הכדור מקו האמצע אחרי הפנדל של מוחמד סלאח, היא נכנסה לפינה שהיא מכירה מצויין וזה להיות בפיגור - 9 פעמים העונה באלופות היא מצאה את עצמה במצב הזה, ואילו ליברפול הוליכה בפעם השמינית במפעל ב-2018/19. קלופ, בניגוד ללחץ הגבוה שמאפיין את הקבוצה שלו, בחר שלא לבצע את הפעולה הזאת עם שלושת שחקני ההתקפה שלו. מצד שני הוא כן הציב את השחקנים שלו בקו גבוה וכך, גרם לטוטנהאם להתמסר בעיקר לרוחב לאורך מחצית שלמה.

היתה ציפייה שככול שיחלפו הדקות, המנג'ר הגרמני ינסה משהו אחר, אבל הקבוצה שלו הלכה אחורה, אפשרה לטוטנהאם קצת יותר מרחב מחייה ובסופו של דבר בנתה על חוליית ההגנה שלה – שלא טעתה כמעט 80 דקות. רק בדקה ה-78 הספרס הצליחו לייצר מצב אחד לרפואה, ומשם עוד כמה כדורים לא מספיק מסוכנים. בסטטיסטיקה ירשם שאליסון עצר 8 כדורים, ואכן היה יציב ובטוח בעצמו, אבל רוב הכדורים לא ממש דגדגו את השוער הברזילאי המצויין.

ליברפול החזיקה בכדור 39 אחוז מהזמן, פחות מכל אלופה אחרת בעשור האחרון למעט אינטר ההגנתית של ז'וזה מוריניו ב-2010 (0:2 על באיירן מינכן) ומסרה ב-64 אחוזי דיוק. גם אז נערך המשחק במדריד, וגם אז למאמן המנצח היתה תכנית תחבולנית, אפילו צינית במונחים של כדורגל, כדי להכריע את המשחק. בניגוד למשחקים הקודמים של ליברפול, הפעם היא ניסתה בכל הכח להרוג את המשחק מאחור ושלחה המון כדורים ארוכים לשלישיית ההתקפה. ליברפול ויתרה על היופי בשביל התוצאה.

טוטנהאם היתה נראית חסרת רעיונות, הנעת הכדור שלה היתה איטית לעייפה, כשהשאלה המרכזית היא האם מאוריסיו פוצ'טינו לא טעה כאשר העניק את חולצת ההרכב להארי קיין, למרות שהוא לא שיחק מאז ה-9 באפריל. בדיילי טלגרף, העלו השערה שהארגנטינאי פשוט סומך על הכוכב הכי גדול שלו וזכר לו חסד נעורים, לאחר ששער ניצחון שלו על אסטון וילה בנובמבר 2014 הציל למאמן את המשרה.

אם נהיה קצת יותר רציניים, אז בפועל קיין רק עיכב וסירבל את המשחק של התרנגולים. הוא נגע 11 פעמים בכדור במחצית הראשונה ואף לא פעם אחת בתוך הרחבה. ההכנסה של לוקאס מורה, גיבור חצי הגמר מול אייאקס, היתה צעד הכרחי, וגם כאשר סון נכנס לאמצע הוא היה הרבה יותר דינמי ותכליתי (אם כי ממש לא מדויק) ממלך שערי המונדיאל הכבד. לסיכומו של עניין, פוצ'טינו, האיש ששלף כל כך הרבה שפנים מהכובע ברבעי וחצאי הגמר, נכנע לשמרנות שלו עצמו וחיסל לטוטנהאם, קבוצה מוגבלת באופן מובהק, איזשהו סיכוי לחזור למשחק.

ומצד שני, צריך להיות הוגנים ולומר שפוצ'טינו הביא את טוטנהאם למעמד הזה, כשהסטטיסטיקה ממש לא היתה לצידו. הספרס הובילו בכל הקמפיין הזה רק 178 דקות, הפסידו חמש פעמים ב-13 משחקים, עלו עם לא מעט מזל לשמינית הגמר. הדהימו את מנצ'סטר סיטי ברבע והפכו את התוצאה מול אייאקס באמסטרדם בניגוד לכל התחזיות. אם מסתכלים על זה בצורה מעט יותר רחבה, זו היתה אחת הקבוצות הכי חלשות שהעפילו לגמר האלופות, ואירופה ניצלה מזוכה מאוד אפרורית.

ובחזרה למנצחים. כנראה ששלושה הפסדים בגמרים אירופים, גרמו לקלופ להסתכל על אחרת על המשחק. הוא לא הגיע כדי להשתתף ולסחוט מחמאות (או רחמים), אלא כדי לקחת את הגביע. הפעם הזאת הוא הגיע כפייבוריט ברור והשיטה שלו הצליחה. אז אולי זו לא החוכמה הכי גדולה בעולם לנצח יריבה שנחותה ממך (כמעט בכל פרמטר), אבל מה שכן לא מובן מאליו זה מה שהצליח קלופ לחולל במרסיסייד ב-12-18 החודשים האחרונים. והוא להפוך את ליברפול לקבוצת ההגנה ההטובה והיציבה באירופה. דווקא בעידן שבו התמכרנו למבול שערים בשלבים המאוחרים, הגמר הגרוע מאז 2003 לקח אותנו צעד אחד אחורה והזכיר לנו שבמעמדים כאלה, לפעמים, אפשר לנצח גם דרך ההגנה.