בסדרה "בית הקלפים", פרנק אנדרווד הסביר על ההבדל בין כסף לכוח: "כסף", הוא המשיל (בתרגום חופשי), "הוא בית שמתחיל להתמוטט אחרי 10 שנים. כוח הוא בניין עשוי אבן שעומד במשך מאות שנים. איני יכול לכבד אדם שלא רואה את ההבדל". וגם הכדורגל, כמו כל דבר בעולם, נמצא על הקרב הזה - שבין כסף לכוח. עד כמה אפשר "לקנות" כוח? האם בעזרת יכולות כלכליות, ניתן לצמצם פערים של מאות שנים - ולהצליח להתגבר על יריבות חזקות שרגילות לנצח 40, 50 ו-60 שנה?
זו, במידה רבה, היתה כותרת העל של המפגש הזה בליגת האלופות, שהפגיש את פריז סאן ז'רמן ובאיירן מינכן. אם תרצו, קרב בין "כסף חדש" (הכסף של מדינות המפרץ) מול "הכסף הישן" (ההון המסורתי והקלאסי, שאותו מייצגת באיירן מינכן). באיירן היא חלק משורת מועדונים שנמצאים איתנו כבר המון זמן - ריאל מדריד, ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד, ליברפול וקבוצות נוספות - שהן אלה שמסורתית, מגיעות לשלבים המכריעים. זה מעגל ברור - כזה שבו כל זכייה של אחת הקבוצות הללו רק מגדילה את כוחה, הן כלכלית והן מקצועית, והופכת אותה לקשה יותר להכנעה בפעם הבאה.
גביע אירופה לאלופות, במתכונתו הנוכחית, קיים איתנו 67 שנה. יותר ממחצית הזכיות במפעל (38 מתוך 66 - 57.5%) שייכות לחמישה מועדוני כדורגל: ריאל מדריד, מילאן, באיירן מינכן, ליברפול וברצלונה. מאז הקמת ליגת האלופות ב-1992, המספרים אפילו יותר מרחיקי לכת. ברור שהכדורגל האירופי נמצא בשליטה של מספר מועדונים מצומצם - ואם תרצו, זה כנראה הטיעון המרכזי שעומד מאחורי "הסופר ליג" המושמצת. כבר היום יש "ליגת על" אירופית של מספר מועדונים מצומצם, וההבדל היחיד בין שתי הליגות הוא האשליה של אופ"א ש"הכל פתוח".
אבל יש מי שמבקש לשנות את זה - מעבר לפינה, קם לו דור של מועדונים חדשים, חמוש בכסף בלתי נגמר וברעב שלא יודע שובע, כשהמטרה שלו היא אחת - לשנות את המשחק. מנצ'סטר סיטי ופריז סאן ז'רמן הם "הפרונטמנים" של התפיסה הזאת, אבל מן הסתם תהיינה עוד קבוצות בעתיד (מי יודע? אולי ניוקאסל תהיה הבאה בתור). אבל האם באמת אפשר לצמצם את הפער הזה? נדמה שליגת האלופות נותנת כל שנה את אותו ההסבר - פ.ס.ז', גם בגרסה הכי שאפתנית שלה, לא מפסיקה להיתקל בקיר.
בכל פעם שהיא פוגשת יריבה מ"אלופות העולם הישן" - פעם זו ריאל מדריד, פעם זו ברצלונה ("לא היה כדבר הזה"), פעם זו באיירן - היא לא מצליחה לעבור. בכל פעם היא מוסיפה לעצמה עוד כוח, מגייסת עוד סופרסטארים, שופכת עוד כסף, רק כדי להיתקל באותה התוצאה. וכך גם קרה אמש; פ.ס.ז', במובנים מסוימים, נבנתה כל השנים בשביל רגע כזה - בשביל ההזדמנות סוף סוף, "לשבור את המנחוס" - ולעבור יריבה חזקה. אבל אז מגיעה באיירן מינכן, עם שוער שהגיע זה עתה, אחרי עונה לא משהו בגרמניה, בלי אף סופרסטאר שמתקרב לשולי "השלישייה" של פריז, ונראית הרבה יותר טוב.
אי אפשר, וגם לא צריך, להספיד את העימות הזה טרם זמן. פ.ס.ז' היא עדיין קבוצה מספיק איכותית כדי לעבור את באיירן, בעידן שבו אין שערי חוץ לגול של קינגסלי קומאן אין הרבה משמעות - והמשחק הבא באליאנץ ארנה יהיה משחק חדש לכל הדעות. ועדיין, היא מגיעה למשחק הזה - משחק חוץ - כשיש לה את הכל להפסיד. היא יודעת שאם היא לא תנצח את משחק הגומלין (בהפרש שיספיק, כמובן), זה יכול להיות כישלון אדיר. כזה שירבוץ על כל אחד מהפרטים שנמצאים בתוכה - בין אם הם שחקני רכש נוצצים, ובין אם הם מנהלים שמרוויחים הון עתק.
כי כוח, כמו שאמר אנדרווד, הוא בסופו של דבר משמעותי יותר מכסף. לפעמים נהוג לזלזל במונחים כמו "מסורת", "ותק" או "DNA של מועדון". אבל במקרים שבהם פ.ס.ז'. פוגשת את היריבות מהסוג הזה, קשה שלא לראות את הפער - בין קבוצה אחת, מוכשרת ונוצצת ככל שתהיה, אבל כזו שאין לה רצף של הצלחות אמיתיות ביבשת, מול מועדון עם שישה גביעי אירופה, עם טונות של ניסיון (גם על הדשא), ובעיקר ידע אמיתי בשאלה "מה זה לנצח". לא ברמה של ליגה מקומית, את זה באיירן עשתה מספיק. גם ברמה היבשתית.
האם פ.ס.ז'. לעולם לא תעבור את הקיר? ברור שפעם אחת המחסום הזה יישבר. אנחנו בכל זאת מתעסקים בכדורגל. אבל השאלה היא האם יש לה את אורך הרוח המספק כדי ללמוד מהסטירות שהיא מקבלת, ולבוא שוב חזקים לפעם הבאה. חלק מהתשובה נגלה בגומלין, בעוד 22 ימים, במינכן.
VIDEO