פפ גוארדיולה, אחד המאמנים הגדולים של העידן המודרני, זכה לתואר הזאת בזכות מה שהוא יכול להוציא משחקניו. אמנם הוא מאמן בקבוצות עם תקציבי עתק, אך לרוב הוא לא מחתים כוכבים מוכנים (להוציא ארלינג הולאנד השנה) ומצליח להוציא מהסגל שלו יותר מסך חלקיו. כשמסתכלים על שחקנים כמו ראחים סטרלינג או ג'ק גריליש בהתקפה זה בולט במיוחד, אבל השנה ראינו ממנו משהו דומה גם בהגנה.
ג'ון סטונס הגיע לסיטי תמורת 47.5 מיליון ליש"ט בקיץ 2016 ועבר בין ההרכב לספסל כבלם, כשהוא מתקשה להותיר חותם יוצא דופן אבל כן משחק, והרבה, בקבוצה שזכתה ב-4 אליפויות אנגליה ובדרך להופעה שלישית ברציפות בחצי גמר ליגת האלופות, אלא אם תקרה הערב (רביעי) קטסטרופה ובאיירן מינכן תמחק פיגור 3:0. לא מדהים, לא הורס יותר מדי. בלם אנגלי סביר, מהסוג שכל קבוצה גדולה צריכה. הבחור שסוחב את הפנסתר בשביל שהאחרים ידעו לנגן עליו.
זה היה נכון, לפחות, עד ללפני מספר שבועות. לאחרונה פפ הציב את ג'ון סטונס כקשר אחורי, בתקופה בה סיטי נראית מדהים, במרחק 4 נקודות בלבד מארסנל ולפני מפגש ישיר בין הקבוצות, יכול להיות שסטונס השחקן הטוב ביותר שלה. פפ, על הדרך, אולי המציא עמדה חדשה. ב-7 המשחקים מאז החל לשחק בתפקיד זה קבוצתו עם 7 ניצחונות והפרש שערים מצטבר של 2:28.
מההגנה לקישור
השינוי, על הנייר, יחסית פשוט. סטונס החל לתפקד כקשר אחורי במערך של 3:5:2 כשסיטי עם הכדור. הוא מעורב בהנעתו ויורד לאגף הימני כשהכדור אצל היריבה.
כשבשלישייה האחורית משחקים רובן דיאש, מנואל אקאנג'י ונתן אקה, שיכול לתפקד גם כמגן שמאלי, זה בעצם נותן לסיטי 4 בלמים על המגרש, בעוד שניים מהם יכולים לשחק כמגנים. ככה, בפועל, סיטי מצליחה לשמור על יתרון במרכז המגרש ועדיין לא מפקירה את החלק האחורי.
סטונס אולי היה איטי מדי או פציע מדי בשביל להתמודד עם החלוצים הגדולים של העולם, אבל מראש נרכש בידי פפ (בקיץ הראשון שלו כמאמן מנצ'סטר סיטי) בזכות יכולת המסירה שלו. לכן ראינו אותו מוסר 64 מ-67 מסירות מול ליברפול, בעוד מול באיירן הוא אמנם מסר 28 מ-35, אך הוסיף שתי מסירות מפתח ובישול במשחק נהדר. הנוכחות שלו במרכז המגרש, כקשר נוסף שיכול לאפשר לשחקנים לעלות קדימה, משאירה למנצ'סטר סיטי יתרון מספרי.
סטונס משמש כמעין רג'יסטה, מי שמקבל את הכדור מחוליית ההגנה ומוסר קדימה. באופן אירוני, אגב, פפ גוארדיולה כשחקן היה כזה בעצמו. לקבוצה שאוהבת לשלוט בכדור כמו סיטי הנוכחות הזאת חשובה במיוחד. כשיש 7 שחקנים בחלק הקדמי שיכולים למסור מסירה מסוכנת ואף לאיים על השער בעצמם הרבה יותר קשה להגן מולם, בזכות אותן מסירות.
מול באיירן ראינו אותו מעורב יותר בהתקפה, מה שהתבטא במסירות המפתח ובנגיחה שמצאה את ארלינג הולאנד פנוי לחלוטין לשער בדקות הסיום. היכולת שלו לשחק בנגיעה או לזהות שטחים פתוחים הופכת את סיטי לקבוצה שכמעט תמיד משחקת ביתרון מספרי. מול קבוצות שניסו לשחק מולה כדורגל התקפי, כמו ליברפול או באיירן מינכן, זה עבד בצורה מושלמת.
בצד ההגנתי אנחנו רואים את מנואל אקאנג'י או נתן אקה מקבלים את השמירה האישית על חלוצי היריבה, בזמן שדיאש (וסטונס) יכולים לזוז אחורה ולסייע במניעת מצבים של יתרונות מספריים. כשהוא מתפקד ב"דאבל פיבוט", מערך עם שני קשרים אחוריים, הוא מקבל את החופש לזוז מההגנה להתקפה כשיירצה לעשות כן. ראינו אגב משהו דומה מצד ריאל מדריד בקלאסיקו עם טוני קרוס ולוקה מודריץ', במשחק שהסתיים ב-0:4 מהדהד.
הראשון מיני רבים?
כפי ששי האוזמן נוהג להגיד בענף המתחרה, בסוף כולם מעתיקים מכולם. ראינו את הבלאנקוס משתמשים ב"דאבל פיבוט" דומה בקלאסיקו, ראינו את אריק גארסיה מוצב כקשר אחורי ונראה נהדר ויכול להיות שנראה משהו דומה גם מצד טרנט אלכסנדר-ארנולד, שעבר לקישור בפיגור 2:0 מול ארסנל, משחק אותו ליברפול סיימה ב-2:2. לכן יכול להיות ששינוי העמדה הזה יחיה לא מעט קריירות, פשוט כי הוא מנצל שחקנים יותר טוב.
הכדורגל המודרני מקדש דברים כמו יכולת מסירה וניצול יתרונות מספריים, לטובה ולרעה. אם יש שחקנים כמו סטונס או טרנט שלא מספיק מהירים, טובים או מרוכזים בשביל לשמור על האיש שלהם לאורך זמן, אז תפקיד בקישור יכול להיות הפתרון להמשך קריירה מוצלחת.
סטונס, בשונה מארנולד או מקנסלו, שחקן הגנה טוב יותר שיודע להגן כחלק מרביעייה אחורית (ולכן אולי זה ימנע התפרקות מפוארת בדומה למה שראינו מסיטי בשנים האחרונות). הרווח שהוא נותן בהתקפה בזכות הפעולות הקטנות האלה הופך את סיטי למסוכנת וקבוצתית בהרבה.
המילה קבוצתי משמעותית במיוחד. בשונה מהמשחקים הרעים של סיטי, בהם ראינו קבוצה שלמה שמיידה כדורים לעבר הולאנד, במשחקים מאז המעבר של סטונס (כולל ה-0:7 על זלצבורג) זה מרגיש כאילו המשחק הרבה יותר קבוצתי. הולאנד עדיין מבקיע שערים, אבל הוא הפך לנקודה בסיום המשפט ולא לנושא שלו. כשיותר שחקנים עולים קדימה אז יותר קל להם להיות מעורבים בהתקפה, והנוכחות של סטונס הופכת 4:2:3:1 גנרי ל-3:2:2:3. גונדואן ודה בריינה יכולים להצטרף לקישור המרכזי או להתקדם בהתקפה, ושניהם מספיק חכמים בשביל להפתיע את גוארדיולה, את חבריהם לקבוצה ובעיקר את היריב.
בכנות, קשה להאמין שכל השינוי הזה מגיע מג'ון סטונס. מגיע כאן קרדיט לגוארדיולה, שאמר בעצמו ש"כל עוד אני המאמן, ג'ון סטונס יהיה במועדון". הוא הצליח להפוך בלם אפור למעין סרחיו בוסקטס או פרנץ בקנבאואר של מנצ'סטר סיטי - בלם/מגן שמניע את הכדור. באנגליה אף השוו את ההשפעה שלו לזו של זינדין זידאן על מרכז השדה.
ההשוואה לזידאן אולי קצת מוגזמת, אבל אין ספק שסטונס המציא את עצמו מחדש ויכול להיות השראה לרבים. גם אם במשחק מול באיירן לא נראה ערב גדול של סיטי, שמגיעה עם יתרון 0:3 מהמשחק הראשון, היא נראית הרבה יותר גמישה טקטית והרבה יותר מסודרת הגנתית מאי פעם. אולי זה השינוי שעוד יביא לה את ליגת האלופות.