מנצ'סטר סיטי בדרך לאליפות חמישית בשש שנים. זה בלתי נתפס, בטח בליגה האנגלית. פפ גווארדיולה, המאמן שלה, בדרך לאליפות ה-11 ב-14 שנים כשמחשיבים גם את השנים בברצלונה ובבאיירן מינכן. גם זה בלתי נתפס. בהתחשב בכך שרוב משחקי הכדורגל בעונה הם חלק מליגה, זה היה אמור להפוך אותו, בהפרש, למאמן הכי גדול בהיסטוריה כבר עכשיו. ויכול להיות שהוא עוד יהיה שם, בהתחשב בזה שהוא רק בן 52, אבל עדיין בודדים האנשים - אם בכלל - שיעניקו לו את התואר הזה כבר עכשיו.
הוא אמנם הגיע לקבוצות העשירות ביותר - ואולי גם לקבוצות עשירות מדי בהתחשב בחקירה נגד סיטי על הפרת חוקי הפייר פליי - אבל זה עדיין הישג לא מבוטל. בתקופתו באנגליה סיטי הוציאה 670 מיליון ליש"ט על רכש בקיזוז המכירות, פחות מצ'לסי וממנצ'סטר יונייטד באופן משמעותי וסכום קרוב לזה של ארסנל (643 מיליון). הקבוצה שלו שינתה את פניה ואת סגנון המשחק כמה פעמים, מלירוי סאנה וראחים סטרלינג דרך ז'ואאו קנסלו ועד ג'ק גריליש וארלינג הולאנד. כל אדם שעוקב אחרי ספורט מקצועני יודע כמה קשה לזכות באליפויות רצופות, ולא חסרות לזה דוגמאות מה-NBA, דרך ה-NFL ועד למכבי חיפה העונה בליגת העל שלנו.
פפ בדרך ל-5 מ-6. היו בדרך פציעות, היו שינויים גדולים בסגנון המשחק בדרך והיו עוד לא מעט בעיות כאלה ואחרות. קל להגיד שהקבוצה הכי עשירה צריכה לזכות כל שנה, וזה סימן שאלה אחד, אבל לזכות איתה פעם אחר פעם זה כבר קשה. תראו את צ'לסי ויונייטד שהוציאו יותר על שחקנים בשנים האלה וזכו ביחד באפס אליפויות בשש השנים האחרונות.
אז אחרי כל זה, למה אנחנו מתקשים לתת לפפ גווארדיולה את תואר המאמן הכי גדול בהיסטוריה? התשובה לזה, ואולי מדובר במשהו שהוא יכול להשתיק בסוף החודש, קצרה וכואבת במיוחד – ליגת האלופות שמה.
השדרוג האחרון במערכת. הולאנד (getty)
אובר חוכם
פפ אמנם זכה בכמות מדהימה של אליפויות, אבל זכה בליגת האלופות פעמיים בלבד, ושתיהן היו אולי עם הקבוצה הכי גדולה בהיסטוריה (ברצלונה ב-2009 ו-2011). מאז הוא הגיע לגמר פעם אחת בלבד, עם מנצ'סטר סיטי ב-2020/21. מנגד, בתקופה הזו הוא הודח שש פעמים בחצי הגמר, יותר מכל מאמן אחר.
אם פפ מאמן כל כך גדול, וזכה באליפויות הודות לכמויות מגוחכות של נקודות בליגה (כולל שנים עם כמות תלת ספרתית בפרמייר ליג בזו אחר זו), מה משתבש? התשובה לזה, אולי, היא סף השבירה הנמוך של הקבוצות שלו.
ב-2010, עם ברצלונה, הוא ספג שני שערים ב-13 דקות. ב-2015 עם באיירן, הוא ספג שני שערים ב-4 דקות. ועם סיטי הוא הספיק לספוג שני שערים ב-3 דקות (2019), שני שערים בשמונה דקות (2020) ושני שערים בדקה, הדקה ה-89, בשנה שעברה (2022). המשורר זוכה הפוליצר קנדריק למאר כתב בעבר את השורה הנפלאה "When the shit hit the fan, is you still a fan?", ותהה אם מעריציו ישארו איתו אחרי שדברים ישתבשו. השחקנים של פפ, פעם אחר פעם, לא הצליחו להישאר יחד איתו.
בכל המשחקים ההם הסיפור הרגיש דומה. בארסה/באיירן/סיטי שלטה בכדור במשך דקות ארוכות, לא הצליחה מול ההגנה הטובה של היריבה הקשוחה שלה, פספסה כמה הזדמנויות גדולות ואז, ברגע אחד של חוסר ריכוז, הבניין של גווארדיולה קרס. בשנה שעברה זה היה רודריגו עם צמד תוך דקה, והשילוב בין הלחץ, העצבים הרופפים והאינסטינקטים של היריבה – בפרט אינטר 2010 וריאל מדריד ב-2014 ו-2022, שהמשיכו לזכייה במפעל – מוביל לזה שהן מבקיעות בכמויות תוך דקות.
במקביל, זה מרגיש שבחלק מהמשחקים האלה גווארדיולה מנסה משהו חדש במידה לא מבוטלת של שחצנות. זה הורגש למשל בגמר ליגת האלופות של 2021, כפי שכתב מייקל קוקס מה"אתלטיק". קוקס, אחד מפרשני הכדורגל הטובים בעולם היום, טען ש"פפ מואשם בכך שהוא חושב על דברים יותר מדי. זאת הפכה לבדיחה שחוזרת על עצמה". קוקס ניתח את התדמית הזאת וחלק מהשינויים הרדיקליים של גווארדיולה, כמו מעבר ל-3-3-1-3 ב-2012, הציב שחקנים בעמדות חדשות בחצי הגמר של 2014, החליף מערכים, השאיר שחקנים טובים בחוץ וכן הלאה בשנים העוקבות.
"הקבוצות של פפ יצרו מספיק מצבים בכל משחק, אבל זה לא מצדיק בהכרח את המשחקים. היו החלטות שנראו תמוהות ושינויי שיטה שהיו חכמים ברמה הטקטית, אבל פחות מתואמים מההרכבים האחרים. הפעם אפשר להאמין שגווארדיולה לא יתחכם, בהתחשב בזה שעם סטונס ורודרי בקישור יש לסיטי ארבעה בלמים בפועל על המגרש בנוסף למגנים ואת ארלינג הולאנד", סיכם קוקס.
בשנים הקודמות הקבוצות שלו הרגישו כאילו הן מעל הליגה, או מעל הליגה יחד עם ליברפול שגם כן הגיעה לעונות של 90+ נקודות, והוא ניסה דברים אחרים דווקא בליגת האלופות. זה נראה אחלה על הנייר, אבל יכול להיות שאם סיטי הייתה דובקת במה שעבד לה עד עכשיו זה היה מצליח גם בצ'מפיונס. גם אם זה היה פחות מרשים.
"בדיחה שחוזרת על עצמה". פפ והגביע שפספס (getty)
העונה זה אחרת?
בכך, אגב, פפ הוא אנתיזה מרתקת למאמן שיעמוד מולו – קרלו אנצ'לוטי. אנצ'לוטי, אולי מאמן הנוקאאוט הגדול בהיסטוריה לצד זינדין זידאן, זכה בליגת האלופות ארבע פעמים (ואיבד יתרון 0:3 בגמר אחד). הכדורגל שלו ושל ריאל מדריד אף פעם לא היה המתוחכם או המרשים ביותר, אבל הוא פשוט עבד. יש להם הרבה שחקנים חכמים שיודעים להסתדר גם במשחק לא גדול, לעמוד בלחץ ולהשתלט על משחקים. סיטי תצטרך לעשות אותו דבר בשביל לזכות בליגת האלופות.
השנה, בשונה מהשנים הקודמות, הם מגיעים אחרי משבר מסוים. הם יסיימו את העונה, במקרה הטוב, כשהם עלו למקום הראשון באמצע המחזור ה-34. בעונות האליפות הקודמות הם עלו אליו במחזור ה-15, ה-19, ה-30 והחמישי. לאורך העונה הזאת, בשונה מרוב הקודמות, הם רדפו במשך שנה שלמה אחרי קבוצה אחרת. במקביל, הם שינו את השיטה באופן משמעותי עם המעבר של סטונס לקישור ואף הדיחו מהקבוצה את ז'ואאו קנסלו, אחד השחקנים הטובים ביותר ב-2021/22, באמצע העונה פשוט כי הוא לא התיישר עם השיטה של גווארדיולה ולא הסכים לעבור לספסל.
זאת לא העונה הגדולה ביותר של מנצ'סטר סיטי. אמנם ארלינג הולאנד שובר שיאי שערים, אבל ראינו כדורגל יותר טוב מסיטי לפני כמה עונות עם חמישיות ושישיות שקצת נעלמו השנה. יכול להיות שזה דווקא טוב מבחינתם, במקרה של ליגת האלופות לפחות. כי סיטי לא משחקת את הכדורגל הטוב ביותר שלה, אבל אולי את הכדורגל היעיל ביותר שלה. היא עושה מעט טעויות, מהמרת פחות וגם בהתקפה, תכל'ס, משחקת על שחקן אחד.
לכן, 2022/23 היא עונה כל כך מרתקת מבחינת סיטי ומבחינת פפ גווארדיולה. דרך החתחתים שהוא וסיטי עברו השנה בדרך לאליפות אנגליה, אחרי שכולנו כבר הספקנו להכתיר את ארסנל, והמשחקים המרשימים באלופות נגד באיירן מינכן ולייפציג (0:7 אחרי 1:1 במשחק הראשון), מרגישים כאילו הקבוצה הזאת והמאמן שלה בשלים מאי פעם לזכייה בליגת האלופות. בטח כשריאל מדריד עדיין מסוכנת, אבל נראית קצת פחות מאיימת מהשנים הקודמות ולא שיחקה מול יריבות משמעותיות במיוחד. תוסיפו לזה את העובדה שהפעם הגומלין יהיה במנצ'סטר ולא בברנבאו, וקיבלתם סיכוי לא רע בכלל.
אבל סיכוי לא רע בכלל, בכל זאת, לא מספיק מול ריאל מדריד המנוסה. הקבוצה של אנצ'לוטי לקחה את ליגת האלופות פעם אחרי פעם, ויהיה מרתק לראות אם דווקא הפעם פפ ינסה לנצח בעזרת פשטות ולא ינסה להתחכם מול הבלאנקוס. כי בסוף, אין סיבה לנסות לשחק עם רגליים הפוכות כשאתה יכול לזרוק את הכדור לארלינג הולאנד.
ינצח את האנטיתזה? קרלו אנצ'לוטי (getty)