חלקכם אולי צעירים מדי כדי לזכור, אבל מי שגדל בשנות התשעים לא יכול לשכוח את רוח התקופה. הכדורגל האיטלקי שלט בכיפה כאשר בין 1989 ל-1998, כל שנה, למעט פעם אחת, הייתה לפחות קבוצה איטלקית אחת בגמר גביע אירופה לאלופות (או ליגת האלופות בשמה החדש). זה היה עידן שבו מילאן או יובנטוס היו אולטרה פופולאריות והסריה A הייתה מינימום מה שנחשבת היום הפרמיירליג ברחבי העולם. העונה, הקלאצ'יו איטליאנו חוזר לאופנה, כשכבר עכשיו ברור כי תהיה קבוצה אחת מארץ המגף בגמר האלופות אחרי שנים מתחת לרדאר.
לא רק אינטר ומילאן תפסו את הכותרות באירופה אחרי העפלתן לחצי גמר ליגת האלופות. יובנטוס ורומא יהיו הנציגות של איטליה בחצי גמר הליגה האירופית ופיורנטינה השתחלה לארבע האחרונות של הקונפרנס ליג. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמדינה אחת שולחת 5 נציגות לחצאי גמר המפעלים האירופים. אם נזכור שגם נאפולי, אלופת איטליה הגאה, הייתה איתנו בסיבוב הקודם, אז לראשונה מאז 2006 היו לכדורגל האיטלקי שלוש נציגות ברבע גמר האלופות.
"אנחנו מדברים על תוצאות יוצאות מהכלל. חמש איטלקיות בחצאי גמר זה משהו שלא קרה אף פעם", סיפר מנכ"ל הסריה A לואיג'י דה סירבו, שהסביר מה החשיבות הכלכלית לכך: "אנחנו משוכנעים כי בשנה שבה אנחנו צריכים למכור את זכויות השידור שלנו, הכדורגל האיטלקי חוזר לפסגה האירופית והקבוצות האיטלקיות ירוויחו בטווח הארוך. שוב אנחנו מראים את עצמנו בפנים העולם. כן עברנו מסע ארוך, אבל אנחנו כאן".
אז איך קרה שהגענו למצב הזה? זה לא סוד שאינטר ומילאן נחשבו ליריבות יחסית "נוחות" עוד כשהוגרלו בשמינית הגמר והעפלתן לחצי גמר האלופות נתפס כמשהו קצת מפתיע. גם בגמר, די ברור שמנצ'סטר סיטי או ריאל מדריד יהיו פייבוריטיות מול אחת המילאנזיות. למרות ההיסטוריה העשירה של מי שחולקות 10 גביעי אירופה לאלופות, השתיים לא היו במעמד הזה המון שנים. הנראזורי לא הופיע בו מאז הזכייה ב-2010 ואילו הרוסונרי לא היו שם מאז הזכייה ב-2007.
היה צריך שיתרחש איזשהו ואקום כדי שנראה חמש נציגות איטלקיות בחצאי הגמר. הכדורגל האנגלי והספרדי ששלט בשנים האחרונות ביד רמה בשני המפעלים הבכירים (ליגת האלופות והליגה האירופית), סבל העונה מיכולת ירודה של מספר קבוצות - ליברפול, מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי ואפילו ארסנל - ובספרד, שם הירידה הרבה יותר דרסטית, קבוצה כמו ברצלונה לא מצליחה לעבור את שלב הבתים באלופות שנתיים רצופות, ואתלטיקו מדריד עפה מאירופה כבר אחרי 6 משחקים. שלא לדבר על ויאריאל שהודחה בשמינית גמר הקונפרנס על ידי אנדרלכט. אם ההחלשות של הספרדיות היא מגמה ברורה, האנגליות לפחות על פניו פשוט נקלעו לעונה בינונית.
יריבה נוחה? שחקני אינטר (Getty Images)
מילאן ואינטר סומנו כסוג של אנדרדוג בשלבי הנוקאאוט. שתיהן סיימו במקום השני בבית שלהן - אחרי צ'לסי ובאיירן מינכן בהתאמה. שתיהן סובלות מעונה בינונית מאוד בליגה המקומית (וממש לא הבטיחו את הכרטיס לצ'מפיונס בעונה הבאה), אבל דווקא בגלל העובדה שהליגה בעצם הוכרעה כבר בינואר, כל הקבוצות המשתתפות באירופה היו יכולות לרכז את המאמצים שלהן לאירופה. יש שידברו על כך שההגרלה המאוד ידידותית היא שסידרה להן את הכרטיס לחצי הגמר - שכן מילאן הדיחה את טוטנהאם המאכזבת ונאפולי (אותה קיבלה בתזמון אידיאלי אחרי השיא) ואינטר את פורטו הבינונית ובנפיקה (אחרי השיא).
ברפורמה של 2024/25 עם הגדלת ליגת האלופות, שלב הנוקאאוט אמור לזמן לקבוצות כמו מילאן ואינטר הגרלות קשות ומאתגרות יותר. עם שינוי השיטה, שמדברת על כך שהקבוצה שתסיים במאזן הטוב ביותר בשלב הראשון (שלב הבתים יימחק) תפגוש את העולה ה-16 והאחרונה לשמינית הגמר, השנייה הטובה ביותר תפגוש את העולה ה-15 וכן הלאה. כל זה כנראה היה אומר שאינטר ומילאן היו פוגשות יריבות כמו ריאל מדריד, מנצ'סטר סיטי, פ.ס.ז' או באיירן מינכן לפני חצי הגמר. השיטה של ליגת האלופות במתכונת הנוכחית עדיין מביאה לנו מדי שנה ושנה נציגות שעל הנייר לא סומנו כמועמדות לזכייה במעמדים של חצי גמר ואפילו גמר.
סיבה אפשרית להצלחה העונה היא שהליגה האיטלקית הפכה להרבה יותר תחרותית מאשר בעבר. למעשה בארבע השנים האחרונות זכו ארבע קבוצות שונות בסקודטו: יובנטוס, אינטר, מילאן וכעת נאפולי. אין גיוון כזה בארבע הליגות הגדולות האחרות. הנפילה הכלכלית של יובה אמנם מורגשת היטב גם באירופה (זכרו שבתחילת העונה הפסידה למכבי חיפה ונשרה לליגה האירופית מבתי האלופות), אבל היא כן נתנה תמריץ לקבוצות אחרות להתחזק ואולי הכי חשוב - לשמור על הנכסים שלהן - כפי שקורה בעיקר עם אינטר ומילאן מאז האליפויות. מעניין יהיה לראות עד כמה נאפולי תוכל לעמוד בכך לאור ההצלחה הכבירה שלה בסריה A העונה. בניגוד לליגה הספרדית, הגרמנית או הצרפתית, הליגה האיטלקית מצליחה לשמור על הכוכבים שלה בצורה טובה יותר ולא נותנת לכל חצי כוכב לברוח לפרמיירליג העשירה.
הכדורגל האיטלקי היה ידוע לאורך שנות השמונים ובעיקר התשעים כבית גידול של מאמנים - מאריגו סאקי, דרך פאביו קאפלו ועד מרצ'לו ליפי. לא בטוח שהמאמנים הנוכחיים הם בקליבר הזה, אבל לקבוצות האיטלקיות יש מסתבר מאמנים מספיק טובים כדי להחזיר עטרה ליושנה. הכדורגל של אינטר ומילאן תחת סימונה אינזאגי וסטפנו פיולי היה למשל מאוד פרגמטי והגנתי ביחס לקבוצות ששיחקו נגדן וברמה הטקטית עלו על הקולגות מעבר לקווים. אותו הדבר אפשר לומר על מאמן יובנטוס מסימיליאנו אלגרי (שהגיע עם יובה פעמיים לגמר אלופות) וכמובן ז'וזה מוריניו, המאמן של רומא, שהוא היחיד שזכה בכל שלושת הגביעים האירופים (אלופות, אירופית וקונפרנס). אגב, בחצי גמר האלופות יהיו השנה 3 מאמנים איטלקים - קרלו אנצ'לוטי מריאל ושני המילאנזים.
האם הכדורגל האיטלקי באמת חווה סוג של רנסאנס? צריך כמובן לקחת הכל בפרופורציות. עם כל ההצלחה האיטלקית, יש להן רק שתי נציגות בטופ 10 המועדונים המצליחים באירופה על פי דירוג אופ"א: יובנטוס מדורגת במקום השמיני, רומא בעשירי ואינטר במקום ה-11. נאפולי במקום ה-19 ומילאן אגב רק במקום ה-36. איטליה עדיין מפגרת אחרי אנגליה וספרד באופ"א כליגה השלישית בטיבה, אך היא יכולה לקבוע משהו היסטורי ולזכות בכל שלושת המפעלים השנה. דבר שעשתה רק פעם אחת, כן ב-1990, עוד כשלצד ליגת האלופות וגביע אופ"א, היה דבר כזה שנקרא גביע המחזיקות. צריך פרספקטיבה רחבה יותר ולכל הפחות אפשר לומר שהכדורגל האיטלקי אחרי שנים בצל, מתחיל להרים את הראש.
ועדיין, צריך פרופורציות (Getty Images)