ה-25.05.2005. כשאנחנו שומעים את המשפט, "ליגת האלופות - המקום שבו קורים ניסים", אין ספק שיש שני אירועים שהגדירו זאת יותר טוב מכל. ה-1:2 של מנצ'סטר יונייטד בגמר 1999, והגמר של ליברפול נגד מילאן שנערך באיסטנבול, בדיוק היום לפני 18 שנה.
בכל שנה מחדש, מיליוני אוהדי ליברפול בכל העולם קמים עם חיוך בדיוק באותו תאריך, ונזכרים באחד הרגעים הגדולים בחייהם. למעשה, זה היה אחד הרגעים הגדולים בתולדות הכדורגל האירופי, וללא ספק הגמר המשוגע והמטורף ביותר שזכינו לראות בליגת האלופות.
לרגע המאורע, בחשבון האינסטגרם של ליברפול ערכו שיחה עם שניים מגיבורי אותו גמר. ג'ימי קראגר, הבלם הקשוח שגדל במועדון והציג עונה הירואית בליגת האלופות, וצ'אבי אלונסו, אז קשר ספרדי צעיר ומוכשר, בעונת הבכורה שלו במועדון, לפני שימשיך לאחת הקריירות המרשימות בכדורגל האירופי.
אלונסו אומר את מה שכנראה כל אוהד כדורגל חשב באותו ערב ומאז, "איך הבקענו שלושה שערים נגד קאפו, נסטה, יאפ סתאם ומאלדיני?!
הספרדי גם נזכר בבעיטת הפנדל שלו, הראשונה שלו בקריירה, ברגע המלחיץ ביותר כנראה בקריירה שלו: "הייתה לי בעיקר תחושה של הקלה. זה בדרך כלל היה סטיבי שבועט, לא אני".
קראגר סיפר על השער של סטיבן ג'רארד, שהחזיר את ליברפול למשחק: "זאת חתיכת נגיחה. הוא הרים את כולם ב-10% באופן מיידי".
נדמה שמעולם לא הגיעו 2 קבוצות עם פערי רמות כל כך גדולים לגמר, ואכן, אחרי 44 דקות, לוח התוצאות הראה 0:3 לרוסונרי. את מה שקרה בהמשך, אין אוהד כדורגל אחד שלא מכיר. ליברפול חזרה ל-3:3 בשש דקות קסומות במהלך במחצית השנייה, ובסופו של דבר ניצחה את המשחק בדו קרב פנדלים. איך זה קרה? כנראה שאף אחד לא מבין עד היום.