ביציאה מאיצטדיון האמירויות בשלישי בלילה, פחות אנשים דיברו על ה-2:2 בין ארסנל לבאיירן מינכן בו צפו זה עתה, ויותר שוחחו על החדשות שהגיעו מן הברנבאו: 3:3 פנתיאוני בין ריאל מדריד למנצ'סטר סיטי. אוהדים ליקטו מידע על שהתרחש בבירת ספרד, ובנחש הנוסעים הארוך והמתפתל בדרך לתחנת הרכבת התחתית של ארסנל, מיהרו למצוא את סרטון הווידאו הרלבנטי. לצופים הנייטרלים, שאינם אוהדי ארסנל או באיירן, היה ברור שבדיעבד הבחירה ברבע הגמר הלונדוני לא הוכיחה עצמה.
ביציאה מאיצטדיון פארק דה פראנס אמש, כבר נגנזו 90 הדקות בברנבאו, והועברו לארכיון. ככה זה. אם ראש ממשלת בריטניה הרולד ווילסון אמר בזמנו שבפוליטיקה "שבוע הוא נצח", התברר שבספורט בכלל ובכדורגל בפרט, יום הוא נצח. לא היה אמנם טעם לנסות לשכנע את אוהדי פאריס סן ז'רמן המתוסכלים שהם היו עדים למשחק רב סופרלטיבים – מה איכפת להם מהאיכות כאשר הכמות, 3:2, נגדם – אבל כל המזדמנים האחרים לביתה של האלופה הצרפתית, ידעו שהוגש להם זה עתה דליקטס צרפתי-ספרדי, מעדן אקסקלוסיבי שאיננו נופל מאף ציון דרך של ליגת האלופות עד היום. כולל אתמול.
אני שם בכוונה דגש על כך שהטעמים הנימוחים היו צרפתיים וספרדיים גם יחד, משום שהניסיון של מומחים ופרשנים למיניהם למתוח ביקורת על פסז' ובמיוחד קיליאן אמבפה, היה אבסורדי. זה היה כרגיל פתרון קל: לוקחים את התוצאה ובמרכזה תוקעים חיצים מורעלים. רק שהפעם התוצאה היתה משנית לספקטקל. הראווה שבצבצה כמעט מכל דקה על הדשא, היתה תוצרת הדדית. לא פחות פאריס, לא יותר ברצלונה. שתיהן תקפו ללא הרף. שתיהן היו מכורות לתנועה קדימה. שתיהן הציגו את הכדורגל הטוב ביותר שלהם העונה. שתיהן הצביעו על הפוטנציאל העצום הגלום בהן. אמבפה אמנם לא כבש או בישל, אבל הוא לא הפסיק לפרוץ, למסור, להילחם, להתמקם במקומות נוחים לעמיתיו, ולהנהיג ולהוביל אותם מתוך דוגמא אישית. הוא היה גוף ונשמה. כל מה ששכחנו שהוא יכול להיות בחודשי סאגת המעבר והבעייתיות המופגנת שלו האחרונים.
וברצלונה? אם צ'אבי יממש את החלטתו ויעזוב בקיץ, זה יהיה אחד המהלכים ההזויים בהיסטוריה הזויה מספיק של פיטורי ופרידות ממאמנים בכדורגל העולמי. ברסה של עיר האורות נצצה אמש. בכדורגל סוחף (ומאומן) על סף הטיקי טאקה, באמונה וביטחון עצמי מרהיבים ולחלוטין בלתי מובנים מאליהם לנוכח הביקורות הארסיות וממוצע הגיל, וכמובן בניצול הזדמנויות מוצלח יותר מאשר בעלת הבית המרשימה לא פחות.
ואם כבר מדברים על הגיל: כשמו של האיצטדיון הפריזאי, זה אכן היה לילה של נסיכים. שקובארסי ויאמאל – בני 17 – וזאיר אמרי (18) סיפקו קונצרט של יכולת וחשיבות לקבוצה, וסביבם פיזזו ורקדו גם בראלדו, נונו מנדס ופדרי, וכולם לא סתם צעירים שמקבלים צ'אנס אלא עמוד שדרה. רק לפנטז על החוויות שעוד יעניקו לנו בעתיד. ובעתיד הקרוב, זה של המונז'ואיק ביום שלישי הקרוב, הכל פתוח. זה בתנאי שתפסתם שהמפגש הזה הוליד את הצורך לצאת מהקופסה. לא היתרון, לא הביתיות (עובדה), לא התוצאה. במקרה ברצלונה הנפלאה מובילה במחצית 2:3 על פאריס סן ז'רמן הנהדרת. עכשיו זמן המחצית השנייה. לא אתפלא אם הגומלין הזה יהיה זה שיציב רף חדש לסיטי – ריאל אשר למחרת.
מה רוצים מאמבפה? (getty)
מקדמה לגומלין, ברצלונה (getty)