הקוורטרבק: החומר ממנו עשוי קווין דה בריינה

איור: מתוך הספר "אגדות דשא 2.0"

תפקיד הקוורטרבק הוא אחד המורכבים והמאתגרים בעולם הספורט. עבור האמריקאים, האיש שמנהל את משחק ההתקפה של קבוצת הפוטבול נושא על כתפיו את התפקיד הקשה ביותר. מעבר לתובענות הפיזית הגבוהה, התפקיד מחייב את "הרכז" של המשחק לסינרגיה מושלמת בין מחשבה לביצועה. על הקוורטרבק למצוא את המהלך הטוב ביותר שיקדם את קבוצתו לעבר היעד. לתמרן בין עשרות תרגילים אפשריים ולמצוא בפרק זמן קצר את הפרצה הנכונה כדי להתקרב עוד צעד לכיוון הטאצ'דאון. והכל בשניות בודדות, כאשר מסביבו המולה והרי אדם בגודל 190 סנטימטר ו-100 קילו שועטים לכיוונו, כאילו היה בחדר כדורים בג'ימבורי בימים החמים של סוף אוגוסט.

קווין דה בריינה הוא הקוורטרבק המודרני של הכדורגל – הענף שבו המילה "Foot-ball" גם הגיונית

בשניות בודדות, לפעמים פחות מכך, במהירות ובקצב הגבוה ביותר, מצליח הבלגי בעל הנמשים לראות את תמונת המצב על המגרש מול עיניו ולמצוא את הפתרון הנכון. כל זה רגע לפני שבלם אנגלי גבה קומה או מגן דרום אמריקאי עצבני ישעט לעברו לקצץ את רגליו.

דה בריינה הוא ממוחות הכדורגל המבריקים אשר מצליחים להקפיא את התמונה. לעצור את הזמן, כאשר מסביב המציאות ממשיכה בשלה ודוהרת לעברו. בזמן המועט שיש לו, הוא מצליח בנגיעה אחת או במסירה אחת להבין מה המהלך הנכון ביותר אשר יקדם את הקבוצה שלו לעבר השער. הוא רואה את הרווחים הקטנים במגרש, בין שחקנים שנעים בתזזיתיות ומנסה להכניס ביניהם את הכדור. בזמן שכולם משחקים כדורגל, הוא משחק סנוקר.

כשנכנסים לראש שלו, אולי זה לא כל כך מפתיע. לא כאשר חושבים על הילד הקטן מגנט, בלגיה, שהיה לבוש בפיג'מה של ליברפול, שכב על סדין של ליברפול והתבונן בשקיקה בשחקן האהוב עליו מייקל אואן, שקרע רשתות בפרמיירליג כבר בגיל 18. אבל בניגוד לילדים אחרים שחלמו להיות כמוהו, או פשוט רצו להיות אלה שכולם מריעים להם אחרי שער, דה בריינה התבונן באואן בדרך אחרת. הוא למד את התנועות שלו ואת הצורה בה התנייד עם הכדור ובלעדיו, כדי להבין כיצד יום אחד הוא יוכל למצוא את החלוצים שיהיו לפניו ולהפוך כל אחד מהם ל"מייקל אואן".

מצד שני, אולי זה כן מפתיע שאחד השחקנים הכי קרי רוח בדור האחרון הוא דה בריינה. שהוא כאמור ג'ינג'י. לא רק ג'ינג'י במראה (דומה באופן מחשיד לדמות הקומיקס הבלגית הנודעת וחובבת ההרפתקאות "טינטין"), אלא בעיקר ג'ינג'י באופי. עקשן בצורה בלתי רגילה וקצר רוח.

מאמנים ניסו לחנך אותו, אבל כמו אצל פרנק סינטרה – דה בריינה היה חייב לעשות הכל בדרך שלו. באוטוביוגרפיה שלו הודה כי כאשר דרשו ממנו לבעוט עם החלק הפנימי של הרגל, הוא התעקש לבעוט עם החלק החיצוני. כאשר ביקשו ממנו לרוץ לקונוס הלבן ולאחר מכן לכחול, הוא רץ קודם לכחול ורק אז ללבן. כאשר עבר למחלקת הנוער של גנק, שם כל "ילדי החוץ" שוכנו אצל משפחות אומנות, דה בריינה ישן אצל שחקן אחר מהקבוצה ומשפחתו הודיעה להנהלה תוך זמן קצר: "הבחור החדש בלתי נסבל, תעבירו אותו בבקשה למשפחה אחרת".

הראשון "להגיע אליו" לא היה מאמן, אלא שחקן. אחד משלנו. כאשר עלה לבוגרים של גנק, אליניב ברדה היה מהכוכבים הגדולים של הקבוצה. החלוץ הישראלי הפך לסוג של מנטור עבורו, כמו אח גדול שידע כיצד לגשת אליו. מנגד, דה בריינה ראה בו את "מייקל אואן" שתמיד חלם לשחק איתו. בגיל 20 דה בריינה היה מהמצטיינים בזכייה באליפות בלגיה עם חמישה שערים ו-16 בישולים, רבים מהם לברדה, שסיים את העונה עם 14 כיבושים.

צ'לסי הייתה הראשונה שהימרה עליו ב-2012. היא ראתה בו את העתיד שלה – עד שהגיע ז'וזה מוריניו, האיש שרואה בעיקר את ההווה של עצמו. קל להאשים את המנג'ר הפורטוגלי בפספוס של דה בריינה, אבל מוריניו הוא מסוג המאמנים שצריכים את השחקנים שלהם כאן ועכשיו. לנצח עוד משחק, לשבור עוד שיא, לזכות בעוד תואר. ודה בריינה אולי הבטיח הרבה לעתיד, אבל לא ממש השתלב וקיים בהווה. היה בו מין כעס שקשה היה למגר. אולי חוסר יכולת להתבגר. מוריניו לא אהב את ההתנהלות שלו באימונים או בהזדמנויות המועטות לשחק. דה בריינה איבד סבלנות ודרש לעזוב.

העקשנות הזו הפכה בדיעבד להחלטה הטובה ביותר שעשה בקריירה. הוא הגיע ב-2014 לוולפסבורג, זכה בגיל 24 בתואר שחקן העונה בגרמניה עם עשרה שערים והשווה את השיא בזמנו של 20 בישולים. וולפסבורג התמודדה בצמרת, סיימה שנייה אחרי באיירן וזכתה בגביע. שנה לאחר מכן מנצ'סטר סיטי שברה את שיא ההעברות שלה כדי להביא ב-54 מיליון פאונד את החלק הראשון באחד החיבורים החשובים ביותר בכדורגל בעשור האחרון. שנה לאחר מכן צורף החלק השני – פפ גווארדיולה – האיש שנתן לדה בריינה את החופש שמגיע לו. הוא הצליח לווסת את עצביו ולתעל אותם על המגרש. והוא פגש אותו בדיוק כאשר דה בריינה עצמו הבין שהוא חייב להתבגר.

גווארדיולה תמיד נהג לומר, לעיתים בציניות ולעיתים ברצינות, כי בסופו של יום כל הטקטיקות הגדולות על המגרש וכל ניתוחי הווידיאו באימונים לא רלוונטיים ולא מביאים לתארים לולא היו לו את השחקנים הטובים ביותר. ודה בריינה – בתפקיד שלו, בשנות השיא שלו – היה הטוב ביותר.

כי אפשר להתפעל מריווח של שחקנים, משינוי בעמדת המגינים או מלחץ בלתי פוסק מקדימה. בסוף היום זו מסירה של אמן כמו דה בריינה שתעשה את ההבדל. הוא היה הראשון שנלחם על כדור כשהקבוצה מאבדת אותו, הראשון שמוסרים אליו בהתקפה, הראשון להבין את הסיטואציה. הוא הפך להיות, כנראה, השחקן החשוב ביותר בקבוצה המצליחה ביותר של השנים האחרונות.

קווין דה בריינה הוא הציר והמוח עליו נשענת הקבוצה הגדולה שזכתה בחמש אליפויות בשש שנים, שברה שיאים וגם זכתה בסופו של דבר בליגת האלופות ב-2023. אם לא היה "אוהב" להיפצע בגמרים, ייתכן שהיה לו עוד איזה צ'מפיונס אחד ברזומה.

אז נכון, יכול להיות שקווורטרבק הוא באמת התפקיד הקשה ביותר בספורט, בטח אם תשאלו את האמריקאים. מצד שני, תסבירו להם שהרבה יותר קשה להיות בתפקיד "דה בריינה". עובדה שכמעט ואין עוד אחד כזה.

פרק מתוך הספר החדש "אגדות דשא 2.0 – 50 הכדורגלנים הגדולים בדור האחרון", אשר ניתן לרכוש כעת במכירה מוקדמת בלינק הבא
https://www.davidovitchtop50.co.il/