בשבוע הבא, יסתיים בשעה טובה השלב הראשון של ליגת האלופות - בפורמט החדש. בקיץ, אולי בהשפעת דיבורי ה"סופר ליג", שלב הבתים הישן הושלך הצידה - ואת מקומו תפסה שיטה שהפכה את הליגה לבית אחד ענק. 36 קבוצות שמתחרות על המקום בפלייאוף - 8 הראשונות מבטיחות את מקומן בנוק אאוט, ועוד 16 קבוצות שיתחרו על המקום במסגרת שלב ה"פליי-אין".
סיומו של השלב הראשון בעונה הראשונה מאפשר גם סיכום ביניים. האם השיטה החדשה עשתה טוב למפעל האירופי הוותיק? או שמא היא בסך הכל נתנה עטיפה חדשה ולצרות ובעיות ישנות? "בסימן שאלה" הפעם לובש את דגל הכוכבים, ונכנס לסוגיה - כולל, כמובן, הזכות שלכם להביע את דעתכם בנושא.
בעד: חיים חדשים
כולנו יודעים ששינויים הם לא קלים, אבל לפעמים הם הכרחיים. וכך, בהחלט ברור שהפורמט הישן של ליגת האלופות היה זקוק לניעור. שלב הבתים הישן היה בעיקר חסר עניין - בוודאי ככל שהוא התקרב לסיום. שיטת הדרגים אפשרה לקבוצות לשייט במידה רבה לשלב הבא, כשבמחזורים האחרונים - במקרים רבים - המועדונים הגדולים אפילו לא היו צריכים לשתף את כל הסגל רווי הכוכבים. כשאתה מבטיח את ההעפלה שלך במחזור החמישי (ולפעמים אפילו הרביעי), בהחלט אפשר לתת לכוכב שלך לנוח - ולפעמים מילולית, לעלות עם הנוער. בכל זאת, יש ליגה ארוכה.
הדבר הכי טוב שהשיטה החדשה עשתה היא שהדבר הזה כבר לא יכול לקרות. מנצ'סטר סיטי, פ.ס.ז', ריאל מדריד, באיירן מינכן - כולן תהיינה חייבות לעלות עם הסגל החזק ביותר למחזור הסיום, כי יש להן על מה לשחק - הן צריכות לשפר מיקום (במקרה של סיטי, היא חייבת ניצחון כדי בכלל להמשיך בטורניר - דבר שהיה בלתי אפשרי לחשוב עליו בשיטה הקודמת), לנסות ולהיכנס לשמינייה כדי להבטיח מקום בנוק אאוט ולא להסתבך ב"פליי-אין". מתוך 18 משחקים במחזור הסיום שיתקיים בשבוע הבא, 16 יהיו בעלי עניין ומתח. רק בשביל זה, היה שווה.
ובעיקר, לכל מי שחשש מהשתלטות ה"סופר ליג" והנצחת השיטה שבה המועדונים הגדולים מנהלים את הכל - יש עדנה בשנה הנוכחית ובפורמט הזה. לפחות נכון לעכשיו, אטאלנטה, אסטון וילה, פיינורד, ליל וברסט - נמצאות בטבלה לפני באיירן מינכן, ריאל מדריד, יובנטוס, פ.ס.ז' ומנצ'סטר סיטי. זה קרה כי השיטה נתנה תקווה לקבוצות הבינוניות והקטנות לתת פייט, היא פתחה את התחרות - וכך ראינו מקרים שבהם ריאל מפסידה לליל, באיירן מובסת מול פיינורד - ומונאקו נותנת בראש לברצלונה.
ליגת האלופות תמיד הציגה כדורגל ברמה גבוהה - עכשיו נוספה לה גם שכבה של עניין ומצב שבו היא לא צפויה מראש. כל מה שאפשר לבקש מליגה ספורטיבית.
אין אופציה לעלות עם הנוער, יש הפתעות (GETTY)
נגד: חיים מסובכים
כי בסוף, אי אפשר להתעלם מהתחושה שליגת האלופות רק החמירה את הבעיה שכבר קיימת - תחושה שאנחנו מוצפים בכדורגל, ולא ממש יכולים לעמוד בעומס. בתקופה שבה הדיון על צפיפות וריבוי המשחקים על השולחן, הפורמט החדש רק העלה את כמות המשחקים (בשלב הראשון הקודם היו 6 משחקים, הפעם יש 8) - וזה עוד לפני שמדברים על חוויית הצפייה בדבר הזה.
18 משחקים, בערב אחד, באותה השעה - בהנחה שאתה לא מעורב רגשית באף אחת מהקבוצות, זה פשוט הרבה יותר מדי. ולעתים, יותר מדי ממשהו הוא גם לא טוב. היצע מטורף גורם לכך שגם השחקנים נשחקים בדרך, אבל גם הצופים כבר לא ממש מוצאים את מקומם.
אבל זו הבעיה של אופ"א - כגוף שתקוע בין שני אינטרסים; האחד הוא לייצר ליגה טובה ומעניינת, והשני הוא לייצג את כולם ולתת במה שווה גם למועדונים הפחות גדולים. במובן הזה, זו היתה פשרה מפא"יניקית קלאסית - מצד אחד יש ליגה אחת, מצד שני יש 36 קבוצות (כולל כמה שממש לא ברמה) וכדי לחשב מי צריך מה במחזור הסיום, צריך להיות מתמטיקאי על (או דני פורת).
אז האם לחזור לפורמט הישן? לא בטוח שזה הפיתרון. אבל כן, צריך מחשבה ישנה על האם הליגה לא גדולה מדי כדי לבלוע - ואולי קיצוץ בכמות הקבוצות (והמשחקים), דווקא יעשה טוב לכולם.