לפני שבוע התבקשתי על ידי העורך לכתוב לקראת המשחק בין אינטר לבאיירן. לא הצלחתי לחשוב על משהו מעניין לומר. ואם אין לי משהו מעניין לומר, אני משתדל שלא לכתוב. אבל אילוצי מערכת יש, והיה לי שבוע מראש להתכונן. מהר מאוד עלתה בי התחושה הזו שמאיזושהי סיבה שאני לא בדיוק יכול כל כך להסביר, שחזור גמר ליגת האלופות של העונה שעברה לא מאוד מעניין אנשים. אז עשיתי כמה בדיקות בשביל לראות אם אני קולט את ה"ווייב" כמו שצריך.
חיפשתי אם כאן באתר עשינו סקר שקשור לרמת העניין שלכם, הגולשים, בשמינית גמר ליגת האלופות. מה שמצאתי היה סקר שכולל כל מיני אופציות לגבי מה הכי מרגש אתכם בשלב הזה. העורך שכתב את הסקר אפילו לא טרח להכניס לשם אף אופציה שקשורה לאינטר-באיירן ויותר מזה, לאף אחד לא באמת היו תלונות על זה. אחר כך הרצתי כמה חיפושים בגוגל ניוז וגוגל טרנדז (מנוע של גוגל שבודק כמה פעמים חיפשו ערך מסוים בגוגל). התוצאות הראו בצורה חדה שהמפגשים של ארסנל וברצלונה, טוטנהאם ומילאן וריאל מדריד וליון מעניינים הרבה יותר אנשים, ושכותבים עליהם הרבה יותר כתבות בימים אלה ברחבי הרשת. בסופו של דבר הרצתי סקר קטן בין אנשים שעובדים איתי. אצל אף אחד המשחק הזה לא דורג ראשון ברמת העניין מול יתר המפגשים בשמינית הגמר. הרוב המכריע מיקם אותו שלישי או רביעי. כך שללא ספק - התחושה שלי שהמפגש הזה לא בדיוק מפיל אנשים מהרגליים היתה נכונה במידה לא מבוטלת.
מה שגרם לי לשאול את השאלה הברורה: הכיצד זה ששחזור הקרב על התואר של 2010, בין שתי אימפריות רוויות היסטוריה ואוהדים, לא מצליח להיות יותר מעניין מריאל-ליון (האחת מעולם לא זכתה בתואר הזה, השנייה לא עברה את השמינית כבר 6 שנים), אפילו לא יותר ממילאן-טוטנהאם (הראשונה לא עברה את השמינית מאז 2008 ולא באמת התחרתה על האליפות באיטליה עד העונה כבר חצי עשור. השנייה משחקת בעונתה הראשונה אי פעם בליגת האלופות)?
הרי לא חסרות סיבות מדוע צמד המשחקים בין אינטר לבאיירן אמור להיות מוקד המשיכה העיקרי של שמינית הגמר, לצד ארסנל-בארסה. מצד אחד: אינטרנציונאלה מילאן. אלופת אירופה. אלופת איטליה. אלופת העולם. טרבליסטית אמיתית. ווסלי סניידר (שחקן השנה בעולם האמיתי של 2010), סמואל אטו, מאייקון, דייגו מיליטו, לוסיו, סאנטי, ז'וליו סזאר. 18 אליפויות איטליה, 3 גביעי אירופה. קבוצה שניצחה 13 מ-15 המשחקים האחרונים שלה. מצד שני: באיירן מינכן. סגנית אלופת אירופה. אלופת גרמניה. הייתה רחוקה משחק אחד מלהיות טרבילסטית בעצמה. אריאן רובן, פרנק ריברי, תומאס מולר, מריו גומס, בסטיאן שוויינשטייגר, פיליפ לאם, מירוסלב קלוזה, איביצה אוליץ'. ארבעה גביעי אירופה, 22 אליפויות. קבוצה שהפסידה רק פעם אחת ב-12 המשחקים האחרונים שלה. אה, כן - וכאמור, זה גם היה גמר ליגת האלופות רק לפני תשעה חודשים.
אבל המציאות היא שכל זה לא משנה. לא למחבר הסקר ההוא, ולא למאות מיליוני האנשים שכותבים חדשות, מאמרים, בלוגים וטוקבקים ברחבי האינטרנט ושמחפשים בגוגל מיליארדי פעמים ביום. והשאלה בעינה עומדת: למה? ובכן, יש לי תשובה, אבל לא מאוד פופולארית כנראה. זה הולך ככה:
כדורגל זה ענף הספורט הכי פשוט למשחק, שמשוחק הכי הרבה בעולם ושיש לו הכי הרבה אוהדים בעולם. מה שאוטומטית הופך אותו למכנה המשותף הרחב ביותר – ולכן, בלית ברירה, גם לנמוך ביותר. רוצה לומר: הספורט הכי מטומטם בעולם. מטומטם ברמה שהוא מנוהל ע"י ההתאחדויות השונות (שחיתות אינסופית, קבלת החלטות איטית, מסורבלת ובאופן כללי איומה, תקנון פרימיטיבי שלא מוכן לזוז מילימטר בשם קדושת משחק שעברה זמנה ועוד), מטומטם ברמה שהוא מנוהל בקבוצות (שרובן מוחזקות בידי נובו-רישים מזדמנים מכל מני סוגים שלא מסוגלים לגרום לעסק שלהם להתרומם באמת) ומטומטם ברמת האוהדים שלא דורשים יותר ממי שמנהל את הספורט הזה.
ולמי שלא מוכן לשמוע עד כמה הספורט האהוב הזה (גם עליי) הוא מטומטם, שרק ינסה להסביר לעצמו כיצד רוב הקבוצות והליגות בעולם, בענף הספורט הכי גדול, משוחק, אהוב, נצפה ומדובר בעולם, לא מצליחות להיות רווחיות באמת.
זה לא חייב להיות ככה. אחרי הכל, ענפי ספורט פופולאריים אחרים מייצרים הרבה מאוד רווח לכל המעורבים בהם. ויש כמה קבוצות שעושות את זה כמו שצריך גם בכדורגל, אבל זה המצב הכללי בכדורגל העולמי. ובמציאות הזו, הכדורגל העולמי והאירופאי כגולת הכותרת של הכישלון הזה, פשוט לא מצליח לשמור על עצמו מעצמו. לכן הוא ממשיך להידרדר ככל שעובד הזמן, גם בהפסדים הולכים וגדלים, וגם בהפיכתו - בניגוד גמור לאופי שלו ולצורה בה הוא אהוב בכל העולם - ליותר ויותר ריכוזי ככל שעובר הזמן. כל האיכות כולה מרוכזת במספר קטן והולך של קבוצות, שמרכזות אליהן לא רק את כל הכוכבים הגדולים אלא גם את מירב תשומת הלב התקשורתית ואת סכומי הכסף הגדולים מזכויות השידור (ועדיין הן מפסידות כסף). ליגת האלופות ייצרה קבוצה מיוחסת של קבוצות, והיא הולכת ומצטמקת.
מה שקורה בשנים האחרונות, באשמת התקשורת, עולם הפרסום, תאוות הבצע של כל המעורבים (בעלים, מנהלים, שחקנים, מפרסמים) והקדמה הטכנולוגית, זה שבתוך קבוצת המיוחסות של הכדורגל האירופאי נוצרה קבוצת מיוחסת נוספת, של קבוצות שלא רק מחזיקות בכל הכוכבים, אלא גם מספקות לאוהד הקוסמופוליטי - שניזון יומיום מקליפים ביוטיוב, מפרסומות של נייקי ומסיקור משתפך של מסי - את הכדורגל המושלם. פחות מזה - מהשילוב של כוכבים גדולים וכדורגל אטרקטיבי - כבר לא מספיק לקהל הרחב. עזבו אותו מסטיאווה בוקרשט בגמר, או הכוכב האדום. אל תתנו לו אפילו את אינטר. רק נסו להיזכר כמה סטטוסים אנטי-מוריניו קראתם לפני שנה בפייסבוק, כדי להבין כמה כל מה שכולם רוצים כל הזמן לראות זה את הכוכבים הכי גדולים משחקים את הכדורגל הכי יפה, וכל דבר פחות מזה הוא חילול הגווארדיולה, אהה... סליחה - הקודש.
וכשזה המצב, מה הפלא שארסנל-ברצלונה נותן כמעט פי שלוש יותר תוצאות בגוגל ניוז מאשר אינטר-באיירן? אין פלא. רק אחר כך אל תתלוננו שכל הזמן דוחפים לכם לגרון את אותן קבוצות שוב ושוב. זה, מתברר, בדיוק מה שאתם רוצים.
לבלוג של ניצן פלד