אין קול? שגם לא יהיה עונה: מסר לכל ספורטאי ישראל

1. זה היה יום מרשים של ספורט ישראלי: הפועל באר שבע, מכבי חיפה, מכבי תל אביב בכדורסל (שהרשימה בזכות עצמה), ערן זהבי שהמשיך לשבור את השיאים של עצמו. שתי קבוצות ישראליות ישתתפו בהגרלת הבתים של הליגה האירופית, הישג שלא ידענו כבר הרבה זמן. אבל מעל הכל ריחפה גם אווירה של "ימי פומפיי האחרונים" - תחושה שאנחנו צריכים לאסוף מה שאפשר, כי החרב הגדולה מרחפת מעל כולנו. חרב הסגר, או חוסר ההחרגה, מצידם של מקבלי ההחלטות שהחליטו להשאיר את הספורט הישראלי בחוץ.

והניגודיות הזאת, קשה להכחיש, מתסכלת. דווקא בעונה שבה קבוצות הייצוג הישראליות מתעלות (כולל מכבי תל אביב בכדורגל שלשום), דווקא אז מתגלים הפוליטיקאים בקטנותם. בדיוק אלה שיידעו לתפוס טרמפ ברגע המתאים, בדיוק אלה שירימו טלפון עם חזה נפוח לכדורגלן/כדורסלן/ג'ודאי/מתעמלת/שייט/השלימו את החסר, ויברכו אותו על "הכבוד שהביא למדינת ישראל". כי הכבוד הזה קיים רק בנאומים ריקים מתוכן של חליפות ריקות מתוכן. אין בו תוכן פרקטי, אין לו משמעות אמיתית.

ולכן, בפעם הבאה כשספורטאי ישראלי מקבל טלפון מהאנשים האלה, מוטב שלא יענה. שלא ייקח חלק במשחק המרוקן הזה. הספורט הישראלי, על אף שרבים אוהבים לחבוט בו, ידע ויידע להביא הישגים הרבה מעבר לתשתית שהמדינה מספקת לו. הוא יידע לרומם ולרגש את הלבבות של הישראלים בכמה עשרות מונים יותר מהנבחרים שהוא שולח לכנסת כל כמה שנים. והוא גם ינצח את הקטנוניות, ואת הכיתתיות, ואת האינטרסים הצרים של מי שהיו אמורים לדאוג לו. עד אז, אפשר לוותר על שיחת הטלפון האדיבה. רציתם לוותר על הספורט בישראל? תהנו.

2. ברק בכר חטף אמש מכה רצינית. אף אחד לא יזכור לו את פערי הרמות, או את הקורונה, אלא בעיקר את התוצאה: 7:2. התבוסה הכי גדולה של מכבי חיפה אי פעם באירופה, בוודאי התבוסה הכי גדולה שלו במפעל יבשתי. הקריירה המטאורית של בכר כמעט ולא ידעה רגעי שפל אמיתיים, אבל עכשיו - הוא צריך להסתכל עליה באומץ, ולהפנים שזה פשוט קרה. קבוצה של ברק בכר חטפה שבעה שערים במשחק אחד, דבר שלא נראה אפשרי למי שמכיר את היכולת שלו להחזיק קבוצות - בטח לא נראה הגיוני לגבי חיפה הזאת, שנראתה טוב מאוד מאז שהעונה החלה.

בכר צריך להכיר במציאות, אבל לא להסתנוור לרעה. ברור שהוא יצטרך לתקן את חוליית ההגנה שחילקה פנדלים למכביר, אולי גם להיות מודאג מהיכולת של בוגדן פלאניץ'. אבל בסופו של דבר, מכבי חיפה פגשה קבוצה שהייתה גדולה על מידותיה - טוטנהאם היא קבוצת עילית אירופאית (בשנה שעברה בשלב הבתים של ליגת האלופות, לפני שנתיים בגמר ליגת האלופות) שהתחזקה היטב הקיץ, עם שחקנים ברמה הכי גבוהה, עם מאמן (למרות שכמה ניסו לזלזל בו בשבוע האחרון) ברמה הכי גבוהה, והפער בינה לבין קבוצה ישראלית כלשהי אמור לעמוד על חמישה שערים.

זה לא פשוט להודות בכך, אבל זו המציאות. ולכן, למרות התוצאה הקשה, אל לו לשקוע במרה שחורה מדי: חיפה עשתה את העונה האירופית הכי טובה שלה זה הרבה שנים, הגיעה עד שלב הפלייאוף מול קבוצה שאף יריבה ישראלית (כולל מכבי ת"א - כן, גם עם השחקנים האלה. והאלה) לא הייתה עוברת. בשנה שעברה מכבי חיפה חזרה למעמדה כקונטנדרית לאליפות, העונה היא חזרה לדבר חזק באירופה. אם היא לא תסתנוור (במובן הרע של המילה) מהתוצאה, יש לה עוד על מה לבנות. מערכת העיכול של הכדורגל הישראלי תעבוד גם על התבוסה הזאת, ברק בכר תמיד ידע לקחת דברים בפרופורציה - וזה יהיה המבחן שלו, בהסתכלות קדימה. נותר רק לקוות שיהיה לו לאן להסתכל.

3. מה אפשר להגיד שעוד לא נאמר על יוסי אבוקסיס? המטאור החדש של הכדורגל הישראלי רשם לעצמו "וי" ענק בקריירה, כשהצליח להוביל את הפועל באר שבע - דווקא בשנים פחות טובות שלה, באופן יחסי כמובן - לשלב בתים אירופי. היא עשתה את זה בסטייל, רחוק מההתגוננות האבוקסיסית האופיינית, כשהיא משחקת יותר טוב מויקטוריה פלזן (ואל נא נזלזל בפלזן - זו קבוצה שניצחה פעמיים באר שבע הרבה יותר איכותית בקמפיין אירופי קודם), מדלגת מעל מאת'רוול ולאצ'י - ונכנסת בגאון בשערי גוב האריות של הכדורגל.

מה שברק בכר עשה עם בן ביטון ומיחאי קורהוט, אבוקסיס עושה עם אור דדיה ושון גולדברג. כמובן שיש לו את ז'וסוואה, שהוא נכס אירופי ו"זר שמשדרג קבוצה", בתקופה שבה חשבנו שזרים כאלה כבר לא נוחתים כאן, אבל היכולת למצוא בו את הזהב - גם מול לא מעט בעיות מחוץ למגרש - היא גם יכולת מופלאה של אבוקסיס כמאמן. בשורה התחתונה, הפועל באר שבע בכמעט שנה עם אבוקסיס - תחת מפרק, קורונה, עזיבה המונית של שחקנים ופרישה של כל סמלי ההצלחה בשנים האחרונות - לוקחת גביע באופן מרשים, ועושה שלב בתים אירופי. מועדון שהיה נדמה שנכנס לתקופה ארוכה של יובש, מתרומם כעוף החול. זה הישג ששייך גם לכוכב הפורטוגלי שלה, אבל גם - לא פחות - לאיש על הקווים.

ואבוקסיס, על משקל מטאפורה מוצלחת של צייצן מוכשר, ממשיך להיות "המקגייוור" של הכדורגל הישראלי: כמו שעשה בסכנין, מועדון בעייתי שהורג מאמנים בקלות שהגיע תחתיו לפלייאוף עליון וחצי גמר גביע; כמו שעשה בבני יהודה עם תקציב נמוך ושחקנים צעירים, ולקח אותה עד הגביע - הוא הגיע לבאר שבע, נקלע לתקופת משבר מסביב, והחזיר על האמון בריבית דריבית. יכול להיות שזה מה שנבחרת ישראל צריכה: מישהו שיידע לקחת כלים מפוקפקים ושחקנים מן הגורן ומן היקב, ולייצר מהם קבוצה עשויה מברזל. שאפו, יוסי.