להתחיל מאפס

ההפסד מול אוקראינה, שמצטרף להפסד המביך לבריטניה קבע דבר אחד – צריך להתחיל את הכדורסל הישראלי מחדש. חלון הראווה שלנו נסגר. אנחנו יכולים להתפאר עד מחר בשני שחקני NBA, אבל זה לא שווה כלום כשככה נראית הנבחרת באליפות אירופה, מול שתי נבחרות ברמה שלנו, ואפילו מתחת.

• כל העדכונים, התוצאות והטבלאות בעמוד היורובאסקט שלנו

לא הגיוני שאנחנו מגיעים למשחק מול אוקראינה ובריטניה ונותנים להן להוביל אותנו לסגנון שלהן. הנבחרת פשוט לא עשתה הכנה ראויה לשני המשחקים הללו ולא שיחקו אפילו פעם אחת בהכנה בשעות הצהריים המאוחרות. פעם נבחרת ישראל הייתה חיה על מתפרצות ומשחק לחץ, ובאליפות הזאת, למעט קצת מול האוקראינים, משחק הלחץ נעלם לגמרי. זה לא שהיריבה הייתה כזאת טובה. הם חטפו מעט, איבדו הרבה אבל היו מודעים לחסרונות שלהם, שזה הכי חשוב. אנחנו הלכנו לבאנקרים שלנו, שהתבררו כבאנקרים כביכול. כספי ואליהו לא היו קרובים ל-35 נקודות משותפות, ומהשאר לא קיבלנו מה שצריך כדי לחפות על זה. שיחקנו לרוחב, בלי חדירות לסל, בזמן שאיזור הצבע שלנו הפך לטיילת.

העובדה שאנחנו לא מייצרים שום מתפרצת ולא מגיעים לסל של היריבה בזכות חטיפות זה כישלון קולוסאלי. יש שחקן אחד, אולי, משתי הנבחרות ששיחקנו מולן שמשתלב בליגת העל ועדיין הפסדנו פעמיים. כרגע נראה שהמערכה גמורה וצריך להסתכל קדימה. גרין וקוז'יקרו (היחיד שמבצע חסימות כמו שצריך) כבר בני 33 ומעלה ולא יהיו איתנו בטורניר הבא, כדאי להכשיר גבוהים חדשים. הגענו לפה עם תקוות אדירות, וכרגע זה נראה כמו אשליה אחת גדולה.

כשעולים לשחק עם שחקני יורוליג כמו ליאור אליהו, יוגב אוחיון, גיא פניני ושחקן NBA כמו עומרי כספי, אסור שהם יראו כמו שהם נראו. אני בטוח שכל אחד מהם שהיה משחק עכשיו בקבוצת צמרת ביורוליג, היה נראה טוב יותר. וזאת בדיוק הבעיה. הם התרגלו להיות שחקנים משלימים ולא כאלה שמובילים קבוצות. צריך להיות מודאגים – אין לנו מיקי ברקוביץ', חיים זלוטיקמן ועדי גורדון, אבל גם אין לנו מוטי ארואסטי ואיתמר מרזל, שחקנים שמייצרים אולי מעט נקודות אבל מביאים כל כך הרבה דברים אחרים לפרקט. לא רק שלא קלענו, גם לא חסמנו אחד לשני ולא ביצענו תרגילים. נדב הנפלד היה קולע 2-4 נקודות, אבל היו מרגישים אותו בכל רגע על הפרקט. ופה? כלום. שום דבר.

במשך שני משחקים היה רק רגע אחד שבו ראינו זיק של תקווה, וזה היה בפסק הזמן לאחר שהורדנו לשתי נקודות הפרש. הספסל נראה רדום, עייף, כבוי. שפת הגוף של כולם לא הייתה טובה וכשזה מגיע משחקנים עם כל כך הרבה נסיון זה מדאיג. במבחן התוצאה נכשלנו. החל מהחטאות העונשין, דרך ביצוע תרגילים ועד אלו שאמורים להעיר על הביצוע. כשהספסל לא בטירוף, גם השחקנים לא יהיו. אין התלהבות, כלום לא רועש ולא גועש ואריק שיבק היה צריך לזרוק משהו באוויר, להתעצבן. רק ככה השחקנים היו יוצאים מהאדישות. כולם נדבקו באפתיות המרגיזה, רוח הלחימה נעלמה.

התראיינתי למספר עיתונאים מצרפת ומסלובניה. הם אמרו לי שזו הנבחרת הישראלית הגרועה ביותר מזה 41 שנה. אי אפשר להסתיר את זה, גם אחרים שמו לב שמשהו לא עבד, ובגדול. הצרפתים פחדו מאיתנו, לא מגרמניה, אלא מישראל. עכשיו הם כבר קצת פחות מפחדים.

כל הדיבור על כך שיש לנו שחקן NBA, ועוד אחד שיצא לשם ואחד שבדרך, זה טוב ויפה למילים ולסיפורים, אבל הטייטל של שחקן הליגה הטובה בעולם, לא הופך שחקן לטוב יותר. אני מעדיף מנהיג באירופה כמו בודירוגה או שאראס מאשר עוד שחקן משלים ב-NBA. אני מעדיף מגה סטאר אירופי, כזה שלוקח קבוצות לפיינל פור שנה אחר שנה. ראש לשועלים ולא זנב לאריות, כי שם הכוכבים זה מג'יק, ג'ורדן, קובי ולברון. לא השחקן המשלים שעומד בצד ולא מפריע.

ומילה לסיום לקפטן. יותם הלפרין החליט שלא להתראיין לאחר שני המשחקים. כולם התאכזבו, גם אלו שראו מהבית, גם הקהל שהגיע לסלובניה וגם אני. אבל הקפטן צריך להתראיין, לתת את הכבוד לקהל שוויתר על ארוחת חג או על הבילוי המשפחתי. שילמד מנדב הנפלד.