על כוכבי ספורט ששומרים על קור רוח ברגעים לחוצים ושמתעלים בקלאץ' נהוג לומר שהם "רוצחים". שה"קילר אינסטינקט" שלהם יכול היה לשמש אותם במקצועות אחרים – רוצחים שכירים, סוכנים חשאיים. "כשהוא יפרוש אני בטוח שה-CIA יפנו אליו", אמר מישהו ממש מזמן על מייקל ג'ורדן.
קובי ברייאנט הוא אחד כזה. הוא קילר. הוא ידפוק שלשה בנפילה, עם הקרש, תוך כדי ריצה, על הפרצוף של היריב הכי גדול שלו – עם הבאזר, וינצח במשחק. הוא לא רואה אף אחד ממטר. הוא לא סופר אף אחד. הוא לא משאיר מקום לרגשות, ללבטים, התחבטויות. הוא לא יכול. אין זמן לזה. צריך לרצוח. אין שום ספק, התכונה הזו שלו היא מהכלים הבולטים שאפשרו לו להגיע לחמש אליפויות ולמעמד בלתי מעורער של אחד מעשרת השחקנים הגדולים אי פעם.
במשחק של לייקרס ביוטה ב-7 לחודש, בו הקבוצה של קובי הפסידה 95:86 וירדה למאזן 4:1 העונה (ו-16:2 מאז סדרת הסיבוב השני בעונה שעברה מול אוקלהומה סיטי, כולל משחקי הקדם עונה שבין לבין), קובי שוב הוריד את המסכה והתגלה כרוצח חסר הרחמים שהוא. אבל הפעם זה לא היה כדי לקבור את היריבה עם 50 נקודות או עם רבע אחרון פסיכי או עם איזה סל הירואי. ממש לא. הפעם הקורבן בכלל לא היה בצד השני. זאת אומרת, של המשחק. הוא כן היה בצד השני, של האינטרסים של קובי ברייאנט.
הקורבן היה מייק בראון.
ברור וידוע ומוסכם – כבר כשבראון מונה למאמן לייקרס מספיק אנשים תהו מדוע. זה הרגיש כמו מינוי לא נכון, לא מתאים. אבל קבוצה כמו לייקרס מקבלת קרדיט שמה שהיא עושה הוא נכון. ככה זה כשאתה מעמיד מועדון שמחמיץ את הפלייאוף רק פעמיים ב-36 שנה. מועדון שהגיע ל-31 גמרים, הרבה הרבה יותר מאשר כל קבוצה אחרת בתולדות הליגה. ועדיין, משהו היה מוזר בבחירה בבראון. זה משהו בהבעת הפנים שלו, באיך שהוא מתנהל על הקווים, בביטחון העצמי הרעוע עד לא קיים שהוא משדר במסיבות עיתונאים.
עם זאת, הנהלת לייקרס לא טעתה רק בעצם מינוי בראון, אלא גם בדרך בה עשתה זאת – בלי לשתף את ברייאנט. אין מה לעשות, כדורסל הוא ספורט שכזה וה-NBA בפרט הוא עסק שכזה, שכוכב גדול כמו קובי, סמל של מועדון, צריך להיות מעורב בקבלת החלטה כל כך משמעותית כמו מנוי מאמן. לפחות ברמת הידיעה. אבל בראון "הוצנח" על קובי, וזו הייתה התחלה רעה מאוד ליחסים בניהם. גם העובדה שבראון המשיך בלייקרס באותו קו בו דבק בקליבלנד, כלומר – לתת חופש מוחלט לכוכב שלו בהתקפה – לא סיפקה את ברייאנט. ובצדק. בראון, למרות שיש לו כמה תירוצים מוצדקים כמו סגל מבוגר ולא אתלטי וספסל רזה מאוד, פשוט לא היה טוב מספיק עבור מועדון כמו לייקרס.
אבל, משכל הדברים האלה נאמרו, ברגע שבלייקרס החליטו שהולכים עם בראון, הם היו חייבים לתת לו את הגב ואת הכלים להצליח במשימה שלו. ואת זה הם לא עשו. הם לא עשו את זה כשהגיעו כמעט אל מס המותרות עם שכר של ארבעה שחקנים, לא הצליחו להצעיר את הקבוצה ולא הצליחו לפתור את בעיית האתלטיות החמורה שלה או לעבות את הספסל. והם לא עשו זאת כשפיטרו אותו חמישה משחקים בתוך העונה הנורמלית הראשונה שלו בתור מאמן (הפיטורין הכי מהירים בליגה מזה כ-40 שנה).
צריך לזכור, תרבות הניהול הספורטיבי בארצות הברית, וזה נכון מרמת התיכונים, דרך המכללות ועד המקצוענים, היא כזו שבה מאמן מקבל זמן. פיטורין מהירים הם היוצא מהכלל, שגורר ביקורות. זה לא מחזה נדיר לראות בארצות הברית מאמן שנשאר בתפקידו עשרות שנים, וגם מאמנים חלשים מקבלים זמן. ככה זה. אפילו טים פלויד, שבא לאמן את שיקגו בולס של אחרי ג'ורדן, בלי שום ניסיון NBA, קיבל שלוש עונות ורבע לפני שפינה את מקומו. וזה בנאדם שניצח 13 משחקים מ-50 בעונה הראשונה (המקוצרת בגלל השביתה של 1998), 17 בשנייה (מ-82) ו-15 בשלישית. אלו הם 20.5% הצלחה עלובים במיוחד. והוא קיבל שלוש עונות ורבע. גם בעונה האחרונה שלו בשיקגו הוא קיבל 25 משחקים עד שהודח.
מקרה בראון, אם כך, חמור מאוד מבחינת האתיקה של הלייקרס כמועדון. העונה שעברה נפתחה באיחור ועם הכנה לקויה בגלל השביתה, וגם ככה הוא קיבל לידיו קבוצה בתקופה לא פשוטה. פיל ג'קסון עזב, זיכרונות הסוויפ מול דאלאס עוד הדהדו בסטייפלס סנטר, עסקת כריס פול שנפלה הביאה למשבר חברתי בקבוצה, למאר אודום עזב, פאו גאסול היה ממורמר לאורך מרבית השנה שעברה. ועוד לא דיברנו על הבעיות המקצועיות האובייקטיביות.
והעונה הוא צריך היה לצאת לדרך עם סגל חדש, שכולל שני כוכבים בולטים בשתי עמדות מרכזיות (סטיב נאש ברכז, דווייט הווארד בסנטר) וגם לא מעט פרצופים חדשים על הספסל. בקדם העונה החמישייה כולה שיחקה ביחד פחות או יותר משחק אחד שלם במצטבר, ונאש נפצע משחק וחצי אל תוך העונה. לפטר בנאדם בנקודת הזמן הזו זו תעודת עניות למוסר ולאתיקה של הנהלת הלייקרס. אין שתי דרכים להסתכל על זה. מאמנים, פרשנים ואנשי מקצוע שונים בכל רחבי ארה"ב ידעו לקום ולומר זאת לאורך סוף השבוע.
והחמור מכל הוא התזמון לא רק מבחינת מה שעבר על בראון ועל הלייקרס, אלא מהבחינה של מה שעוד יבוא. בראון פוטר שנייה לפני שלייקרס פתחה בסדרה של לא פחות משישה משחקי בית רצופים, חציים מול יריבות קלות (גולדן סטייט, סקרמנטו, פיניקס), פרושים על פני כמעט שבועיים. זו יופי של הזדמנות לצבור ניצחונות, לצבור ביטחון, לשבת בבקרים אחד עם השני ולעבוד על דברים, לקיים שיחות, לפתור בעיות, לתקן, להתאמן על הפרקט. קבוצות NBA עושות את הדברים מעט מאוד לאורך העונה. פשוט כי אין זמן כשצריך לטוס כל הזמן ממקום למקום. לייקרס קיבלה את התקופה הזו בדיוק בזמן. בראון היה חייב לקבל את הזמן הזה כדי לתקן. פיטורי בראון, דווקא עכשיו ולא לפני העונה, בעצם מורידים לטמיון את כל העבודה שהקבוצה עשתה בהכנה לעונה (בעיקר בניסיון להשתית התקפה חדשה). בנוסף, מי שייכנס עכשיו לעניינים יבזבז גם את התקופה השקטה הקרובה שבראון יכול היה לנצל כדי לפתור את הבעיות שהוא יודע שקיימות.
בכלל, כל המהלך הזה אפוף קארמה רעה. ראשית, הפיטורין הגיעו רגע אחרי דיווח שדיבר על כך שבראון כן יקבל את רצף משחקי הבית כדי לייצב את הקבוצה. ובנוסף, בימים האחרונים צצו שמועות שהלייקרס הזדרזו עם המהלך כי קיבלו איתות מג'קסון. לא בדיוק ההתנהלות הכי אנושית ששמענו עליה.
אבל מי יזכור את כל הדברים האלה בעוד שבועיים? הרי כשלייקרס תצא מהצד השני של רצף משחקי הבית הזה עם מאזן חיובי, ואולי גם עם איזה רצף ניצחונות נחמד בכיס, כולם יגידו שההחלטה לפטר את בראון הייתה נכונה, טובה, מוצדקת, ושהיא הגיעה בדיוק בזמן. וקובי? הוא הוסיף לרשימת ההישגים שלו משהו שיש להרבה מאוד כוכבים גדולים בהיסטוריה של הליגה הזו: שלח מאמן הביתה. רק שהחיסול הזה היה קצת יותר מדי מלוכלך. למזלו, כרגיל, פיל ג'קסון יבוא לנקות אחריו.