לא כדורסלן, בן אדם: הסיפור מעורר ההשראה של רויס ווייט

לספורט ולכדורסל בפרט יש השפעה כה רבה על החיים שלנו. זה המקום אליו אנחנו בורחים מאינספור בעיות יום-יומיות שאיתם אנחנו מעדיפים לא להתמודד. המשחק הפך בשבילנו למשהו הרבה יותר גדול מבידור. אנחנו חולמים להידמות לאותם שחקנים שבהם אנחנו צופים. אנחנו מקנאים בהם, מעריצים אותם, ושוכחים שהם בני אדם כמונו. הסיפור הזה הוא לא על שחקן כדורסל, אלא על בני-אדם ועל ילד גדול אחד שמדי יום חלומותיו הופכים לסיוטים.

הילד הזה הוא רויס ווייט, בחור שהתברך ב-118 קילוגרמים, הפרוסים על 203 סנטימטרים של שרירים. ווייט בן ה-23 נולד במיניאפוליס, אך עוד לפני שהתפתח למימדים עצומים, מגיל 10 הוא סובל מהפרעות נפשיות שהידרדרו עם הזמן להפרעות חרדה. המחלה באה לידי ביטוי בתחושות עזות של מתח ודאגה המופיעות בעיתויים בלתי צפויים, שלא חולפות תוך זמן קצר ומפריעות לניהול אורח חיים תקין.

הנתונים הפיזיים שלו הובילו את ווייט למכללת איווה, אותה הוליך בנקודות, בריבאונדים, באסיסטים, בחסימות ובחטיפות. הוא שיחק כפאוור פורוורד, אבל הסקאוטים העניקו לו את הכינוי "רכז גבוה". הם טענו שאלמלא המחלה, שגרמה לכל קבוצות ה-NBA הפרעות חרדה קשות לגביו, כישרון המשחק שלו היה מסדר לו את אחד מחמשת הבחירות הראשונות בדראפט. "כשהייתי בן 18 הרופאה שלי אמרה שאולי כדורסל זה לא תחום שמתאים למישהו עם בעיות כמו שלי, שהתעשייה הזאת בנויה לשבור אנשים כמוני. אבל אני רוצה להראות לאנשים שאפשר להתמודד עם הפחדים שלהם", הוא אמר.

הפחדים שווייט מדבר עליהם רבים, אך הבולט מביניהם והחשוב ביותר עבור קריירת ה-NBA הוא הפחד מטיסות, חלק בלתי נפרד מהשגרה של שחקן בליגה. אפילו ביום הדראפט עצמו ב-2012 הוא נשאר באיווה, שם ערכו לכבודו מסיבה גדולה. הרבה אורחים הגיעו למתחם האימונים של קבוצת הקולג' שלו וצפו בשידור של הדראפט דרך מסכי ענק. הלחץ החל להשפיע עליו והוא הסתגר בחדר עם מאמנו וצוות האימון. ואז הגיעה שיחת טלפון מסוכנו שהחל למנות שמות של קבוצות שמוותרות עליו. הרשימה כללה כמעט את כל קבוצות הליגה להן הייתה אפשרות לבחור, ונראה שאף אחד לא היה מוכן לקחת את הסיכון.

היחיד בכל הדראפט שהאמין בווייט היה קווין מקהייל, מאמנה של יוסטון רוקטס. הסוכן סיפר שמקהייל הוא התקווה היחידה שלו, אלא שכל שאר מקבלי ההחלטות בקבוצה מתנגדים להבאתו. כשהסיכוי להיבחר כבר נראה אפסי, תורה של יוסטון הגיע. דייויד סטרן יצא עם הפתק והכריז: "עם הבחירה ה-16 בדראפט 2012, יוסטון רוקטס בוחרת ברויס ווייט". באותו רגע, פרץ של רגשות פשט על אייווה. היו כאלה שצרחו, חלק צחקו ואחרים בכו, אבל מאושר. חלומו של ווייט התגשם, אך הרגש שהתשלט עליו באותם רגעים היה הפחד. ביום שלכאורה אמור להיות המאושר בחייו, מחלתו לקחה פיקוד על מחשבותיו. הוא החל לחשוש מהלחץ במשחקים, מהלו"ז המתיש, מהחיים האינסופיים בין נמל תעופה אחד לשני ומהעובדה שמשפחתו לא תהיה שם כדי לעזור. הוא ירד אל חדר ההלבשה, ראה את אמו, חיבק אותה חזק ובכה, לא ברור אם משמחה או מחשש. לאחר מספר רגעים הוא החל להתהלך הלוך ושוב בין קיר לקיר ואמר לעצמו: 'לא הייתי כל כך מפוחד כבר הרבה זמן'. אז הוא עצר, הסתכל על אמו ואמר לה: "הם לקחו איתי סיכון, הם לא היו חייבים, אבל עשו את זה, זה אומר משהו על אנשים".

הפחד של ווייט מטיסות היה ידוע עוד כששיחק באיווה, ולכן כשאנשי יוסטון החליטו לבחור בו, הם בטח הרגישו בטחון ביכולתם לטפל בבעיה. אבל זה לא היה כך, המערכת לא הייתה מוכנה לאדם כמו ווייט. דריל מורי, הג'נרל מנג'ר של יוסטון, היה סבור שההייפ של ה-NBA ומשכורת בעלת 7 ספרות יסובבו את ראשו של ווייט ויגרשו את השדים. ההנחה זו התגלתה כשגויה מהר מאוד.

העניינים התחממו כאשר ההנהלה סירבה לבקשתו של ווייט לרכוש לעצמו אוטובוס ולנסוע בו למשחקי החוץ שקרובים לעיר. בתגובה הפורוורד לא הגיע לפתיחת מחנה האימונים של הקבוצה והתחיל לשבות. חודשים ארוכים עברו בהם ווייט לא התאמן ולא השתתף במשחקים. ואז התרחש תקדים שעצם קיומו לא מובן מאליו: הנהלת יוסטון החליטה להיענות בחיוב לבקשתו של ווייט. בשלב זה העניין כבר תפס את תשומת לבה של התקשורת. ווייט הבין שהוא לא מייצג רק את עצמו ושיש לו הזדמנות להעלות על סדר היום את חוסר המודעות של החברה האמריקנית כלפי הסובלים ממחלות נפשיות ואת הזנחת זכויותיהם. "עם הזמן הבנתי שיש לכדורסל חלקים אפלים, לא רק בכדורסל, אלא בספורט בכלל", הוא סיפר, "כשזה הופך לעסק, לעסק גדול. כבן אדם אני מתנגד לערכים שעליהם מתבססים עסקים גדולים".

לעומתו, מורי חשב שהכל מאחוריו, והקבוצה העבירה את ווייט לקבוצת ליגת הפיתוח שלה במטרה להחזירו לכושר. ווייט סירב לכך, המשיך בשביתה ותקף פומבית את הנהלת יוסטון על כך שלטענתו הם לא מטפלים כראוי בבעיה שלו. לטענתו, לא היה להם את הידע המקצועי הדרוש כדי לקבל החלטות בנוגע לבריאותו הנפשית ודרש מהם לשכור פסיכיאטר שיתלווה אליו וייתן את דעתו המקצועית בכל הקשור למצבו. תנאי נוסף אותו הוא הציב, הוא להעמיד פרוטוקול מסודר בו יהיו מפורטים נהלי הטיפול והזכויות שלו כשחקן שסובל מבעיה נפשית. "ידעתי שאם אני רוצה לשחק ב-NBA אני אהיה חייב לטוס, אך לא חשבתי שזו תהיה בעיה שאסע למשחקי חוץ כשזה מתאפשר. עכשיו זו כבר לא הבעיה, מה שקורה עכשיו זה יותר גדול מנסיעות, עכשיו מדובר בהבנה והכרה", הוא הסביר.

הנהלת יוסטון הגיבה בזעם והשעתה את ווייט מהקבוצה. נראה היה שהחלום של ווייט עומד להיגמר עוד לפני שהוא התחיל. אסור לטעות; למרות הפרעות החרדה של ווייט, הוא בחור אינטליגנטי ומשכיל. כאשר יצא למסע הזה, הוא ידע היטב שקריירת הכדורסל שלו יכולה להיגמר מוקדם מהצפוי. למרות זאת, הוא קרא תיגר על האידיאולוגיה, השיטה והאמונה שכולנו חיים על פיה - שצריך להצליח בכל מחיר.

באחד הראיונות שלו ל-HBO, ווייט נשאל: "אם אדם מוסמך אומר שאתה סובל היום מהפרעות חרדה ולא יכול לשחק נגד הלייקרס הלילה, מה אתה חושב?". ווייט לא הקשיב לסוף השאלה ואמר: "אז אני לא יכול לשחק נגד הלייקרס. כמו שאם האורתופד היה אומר ששברתי אצבע ברגל ואסור לי לרוץ ולקפוץ נגד הלייקרס הלילה, אז אסור לי לרוץ ולקפוץ נגד הלייקרס הלילה". המראיין נראה המום: "אז אתה טוען שאין הבדל בין פציעה פיזית לנפשית"? רוייס ענה לו: "ההבדל היחיד הוא שאתה לא יכול לראות את הפציעה שלי, היא לא מדממת, לא הופכת לסגולה".

לווייט היה כל מה שצריך כדי להפוך למנהיג החלשים והמסכנים. הוא החל להילחם ביחס המזלזל ובחוסר המודעות לאנשים הסובלים ממחלות נפשיות. הוא טען גם ששחקנים רבים ב-NBA סובלים ממחלות נפשיות, אך מפחדים לספר על כך כדי שלא יעיפו אותם מהקבוצות. החל מנשים מוכות ועד יוצאי מלחמות הביעו בו תמיכה ואמרו שהוא עושה את הדבר הנכון.

אך במקום להפוך לגיבור לאומי, במקביל ווייט החל לקבל איומים על חייו. התגובות והביקורות בקרב האוהדים ולאו דווקא אוהדי רוקטס, היו מזעזעות, אבל עוד יותר נוראית העובדה שהן התקבלו בצורה לגיטימית בקרב הפרשנים והליגה. אנשים כינו אותו "פרימדונה" או "דרמה קווין". הם לא הצליחו ולא רצו להבין כיצד בחור כזה בריון המרוויח משכורת עתק, לא מפסיק להתלונן ולא שולט במחשבותיו ורגשותיו. ראו בו ילד מפונק.

שבועיים לאחר השעתו של ווייט, שני הצדדים הגיעו להסדר. הפרוטוקול נכתב כמו שווייט רצה, ולמרות שהוא לא השפיע על קבוצות אחרות, נראה היה שהמהפכה של הילד הצליחה. הנהלת יוסטון מצידה הראתה שגם ארגון עסקי גדול יכול להתגמש. במהלך פברואר ווייט חזר להתאמן עם קבוצת ליגת הפיתוח של יוסטון, שם ערך בכורה רשמית בקריירה המקצועית שלו. לאחר מספר משחקים עם הקבוצה, כולל משחקי חוץ אליהם נסע באוטובוס שמומן על ידי המועדון, ווייט לא שותף במשחקי הפלייאוף של קבוצתו כלל.

בעונה לאחר מכן הבאזז סביבו דעך והוא הועבר בטרייד לפילדלפיה. ווייט שינה את הגישה שלו וכדי להישאר עם הקבוצה, הוא אף הסכים לטוס למשחקי החוץ, אפילו לספרד שם הסיקסרס השתתפו במשחקי קדם העונה. אך הנהלת פילדלפיה העדיפה שיישאר בבית, בטענה שטיסה ארוכה יכולה לסכן את בריאותו. נראה היה שווייט סוף סוף מצא מערכת שמתאימה לו, שמבינה את הבעיה שלו. דווקא אז הוא נחתך במפתיע מהסגל הסופי של הקבוצה לפני תחילת העונה. הוא לא מצא לעצמו קבוצה, אף אחד לא רצה לגעת בו, עד שסקרמנטו החתימה אותו על חוזה לעשרה ימים.

ושם זה קרה, אחרי שנתיים של מלחמות הוא עלה למשחק הראשון שלו בקריירה. זה קרה יום שישי אחד, נגד סן אנטוניו. הקינגס היו בפיגור 20 נקודות, 56.1 שניות לסיום. מייק מאלון העלה את רויס ווייט לבכורה שלו בליגה. בלי ציפיות, בלי רגעים בלתי נשכחים, בלי כותרות, עלה למגרש אדם, שהוא גם שחקן כדורסל. הוא שיחק שלושה משחקים במדי הקבוצה, השורה הסטטיסטית שלו ריקה מנתונים עד היום, ויכול להיות שכך זה גם יישאר. אם שואלים את ווייט, זה לא משנה. "למה האיכות שלי צריכה להימדד על פי כמות הריבאונדים שלקחתי?", הוא תהה", "אם אני אומר אמת, למה צריך לקשר לזה את כמות הריבאונדים שלי? אני לא כדורסלן, אני קודם כל בן אדם, זה הכל".

אומרים שאנשים הסובלים ממחלות נפשיות מתפקדים בצורה הרבה יותר טובה במצבי לחץ קיצוניים, בהם אדם רגיל מאבד שליטה. מה שלא יאמרו על רויס ווייט ולאן שלא תתפתח קריירת הכדורסל שלו, הוא יישאר בן אדם מיוחד, כזה שמגיע ל-NBA פעם בדור, כזה שמראה לכולנו שאסור לוותר על החיים שלנו עבור אינטרסים של אחרים, שצריך להילחם על הזכויות שלך ולהתמודד עם הפחדים שלך. אולי דווקא במקרה הזה המחלה שלו הופכת לנכס יקר שלרבים מאיתנו אין.