פרקליטו של השטן: כך לו החייה את קליבלנד

"הוא חתיכת בוגד, תוקע סכינים בגב, המשת"פ של לברון נגד בלאט", א', אוהד מכבי ת"א, סוף ינואר 2016.
אלה הם רק מקצת מהעלבונות שהוטחו כאן במאמן שיוביל הלילה את קליבלנד למשחק הראשון בסדרת הגמר נגד גולדן סטייט. העניין הוא, שבדומה להרבה תאוריות קונספירציה אחרות, גם את זו די קל להפריך. מספיק לחזור בזמן לליל 10 במאי 2015, כשהאדון לו הציל את בלאט מעצמו. משחק מספר 4 בחצי גמר המזרח, שיקגו מוליכה 1:2 בסדרה. 8.4 שניות לסיום, דרק רוז חודר לסל וקובע 84:84. המאמן הישראלי נכנס למגרש ומבקש פסק זמן, מבלי לדעת שכבר לא נשארו לו כאלה.

• ב-04:00 ב-5SPORT: המשחק הראשון בסדרת גמר ה-NBA

עוזרו השקט, שבמהלך הקריירה על הפרקט נחשב תמיד לשומר טורדני, זינק מהמקום, נצמד לבלאט ומשך אותו החוצה. בכך מנע עבירה טכנית שהייתה עלולה לעלות לדייויד במשחק, בסדרה ולכו תדעו, אולי אף במשרה. ואני שואל אתכם: האם כך היה נוהג אדם שמעוניין להביא לפיטוריו של האיש בראש הפירמידה? אגב, לו עצמו אמר לי במהלך אולסטאר 2016 בטורונטו כי הוא בהחלט מודע לכך שהפך לאויב העם היושב בציון. "כל עוד לדייויד ולי יש מערכת יחסים נהדרת ואנחנו מדברים, אני חי עם זה בשלום", סיכם לו.

"מה כולם מתלהבים מהגמד הזה? לדייויד היה מאזן טוב יותר! וחוצמיזה, עם שחקן כמו לברון גם אני הייתי מגיע לגמר מהמזרח" – ש', נהג מונית, השבוע.
יש לא מעט אמת באמירה הזאת. ההיסטוריה מוכיחה שג'יימס הגיע לגמר לא פחות משבע פעמים (יותר ממייקל ג'ורדן), כולל שש פעמים ברצף במדי מיאמי וקליבלנד. ובכל זאת, לו בהחלט כן שינה כמה וכמה דברים בצורת המשחק של הקאבלירס. ראשית, היה לו חדר הלבשה חולה להבריא. אף על פי שהמאזן שלו בעונה הסדירה היה פחות טוב משל בלאט (14:27 לעומת 11:30), כמעט שלא יצאו משם לכלוכים. למעשה, ה"תקרית" היחידה שזכורה לנו הייתה כשאימאן שאמפרט השתמש במאמן כמתלה למגבת משומשת בסוף פסק זמן במשחק ליגה זניח נגד יוסטון. אבל, אל תטעו, לו רחוק מלהיות סמרטוט במועדון הזה.

לאחרונה התפרסם בארה"ב שבאחד המשחקים העונה ניסה ג'יימס כהרגלו לנהל פסק זמן. לו, על פי עדות של אדם שהיה במקום, צעק על ג'יימס: "סתום את הפה המזXXX שלך. אני שולט במצב". נסו לדמיין מה היה קורה אילו לבלאט, שדווקא צבר לאורך הקריירה ארסנל קללות שלא היה מבייש מלח רוסי, היה פולט דבר כזה מהפה. מעבר לכך, העיתונאים בקליבלנד יודעים לספר ש-לו, בניגוד לקודמו בתפקיד, אינו מהסס למתוח ביקורת על תפקודו של הכוכב הגדול, הן במהלך משחקים והן בחדר הוידאו ושידר לשאר השחקנים שיש גבול ליחס המקל, או במלים אחרות, שקינג ג’יימס אולי מלך בקבוצה, אבל בוודאי לא קיסר כל יכול.

ויש גם את נושא החמישיה. אם בעונה שעברה טימופיי מוזגוב היה אחד מעמודי התווך של הקבוצה, הרי שתחת לו הוא כמעט ונמחק מהרוטציה, ובמקומו פותח טריסטן תומפסון. המהלך הזה תואם את מגמת הסמול-בול של הליגה כולה. הקנדי ריבאונדר טוב יותר מהרוסי, ולא פחות חשוב מכך, שומר פיקנרול גרוע פחות. קווין לאב, שלעתים נדמה היה שבלאט מתייאש ממנו (בעיקר בהגנה), היה אקטיבי ומגוון יותר במחצית השניה של העונה ובוודאי בפלייאוף. לו הוריד אותו לא פעם לשחק פוסט-אפ, ועושה רושם שהיה לו נוח יותר מאשר בתקופה שנאלץ לעשות רונדלים על קשת השלוש בניסיון לקבל כדור.

דבר נוסף שלו ניסה לאלץ את החבורה שלו לעשות זה לשחק מהר יותר. כאן לא מדובר בסיפור הצלחה גדול, ולראיה: מבין 16 הקבוצות שהגיעו לפלייאוף הנוכחי, קליבלנד דורגה במקום ה-14 בקצב המשחק (רק 91.35 אחזקות כדור ב-48 דקות). מצד שני, התפוצצות השלשות בפלייאוף הקפיצה אותה לראש הדירוג בממוצע נקודות (116.2) פר 100 פוזשנים. וזה כבר מחבר אותנו למספרים המדהימים של הקבוצה מחוץ לקשת בשלוש הסדרות שניצחה עד כה, המתעלים אפילו על אלה של גולדן סטייט: 14.4 צליפות לערב ב-43.4 אחוזים. על כמה עמדה קליבלנד בפלייאוף שעבר, אתם שואלים? 9.8 שלשות ב-34 אחוזים. הבדל דרמטי לכל הדעות.

"נו, יופי. אז הגיע לגמר. אם ה-לו הזה לא ייקח אליפות, מי יזכור אותו?" – ד', בעלים של חומוסיה וחולה NBA, הבוקר.
זה אולי לא הוגן, אבל כשלקבוצה שלך יש השחקן הדומיננטי בעולם בעשור האחרון ואת תקציב השחקנים הגבוה בליגה, ובהפרש ניכר, טבעת היא באמת הדבר היחיד שיבדיל בין הצלחה לכישלון. המשימה של לו מסובכת מאוד. הסגל שלו אמנם בריא, אבל מבוגר ואיטי יותר מזה של הווריורס. מעבר לכך, העובדה שיש לו הפעם בחמישיה את לאב (שגמר את העונה שעברה כבר בסיבוב הראשון נגד בוסטון) ואת קיירי ארווינג (ששבר את פיקת הברך כבר במשחק הראשון בגמר הקודם) אולי מסייעת לו התקפית, אבל מייצרת כאבי ראש רציניים בהגנה.

אם יצליח לפתור אותם ולנצל את העומק והניסיון שיש לו על הספסל, לסדרה הזאת יש פוטנציאל פנתאוני. אליפות ראשונה לעיר קליבלנד באחד מענפי הספורט המובילים אחרי יותר מחמישים שנות אכזבה בהחלט שווה רחוב על שמך. ואם לא? הוא תמיד יוכל לנסוע הביתה למקסיקו, מיזורי, עיירת הולדתו שבה מתגוררים כ-12 אלף תושבים. שם לא חיכו אפילו עד שימונה למאמן ראשי ובקיץ האחרון החליפו את שמו של רח' אגוז מלך לשדרות טיירון לו.