צאתכם לשלום: מי צריך לשלם את המחיר ב-NBA

גם לציניקנים הגדולים ביותר אצלנו, שלושת קטעי הג׳ירו ד׳איטליה בישראל עשו משהו. חלום בהקיץ של ספורט ותרבותו, אירוע נדיר באיכותו, גודלו וחשיפתו עבור מדינתנו הקטנה. גם הציניקנים הגדולים ביותר נהנו לצפות ברוכבים מפדלים את דרכם בכבישי ארץ ישראל, לעיני קהל נלהב ונרגש. אבל מה לעשות, הציניקנים בכל זאת צריכים לחפש פורקן לשליליות שלהם והשבוע, לשם שינוי, מרגיש לא נכון למצוא אותו בגבולותינו. לכן, נפליגה אל מעבר לים ונבחר את אנשי ה-NBA שצריכים לשלם את המחיר בקיץ הקרוב, בעקבות הפלייאוף. או ברוח ארץ המגף, עשרת האנשים שהכי מגיע להם לקבל בעיטה בישבן.

כמובן שניתן היה להרחיק בדימיון למחוזות סוריאליסטיים ולטעון שאוקלהומה סיטי לא תהיה קונטנדרית אמיתית עד שלא תיפרד מהטורנדו שזכה ב-MVP לפני שנה ראסל ווסטברוק, שיוסטון חייבת להשיל מעליה את הנטל של ריאן אנדרסון ו-20 מיליוניו, או שטורונטו צריכה להיפטר לא רק מהמאמן (כפי שזה עתה עשתה), אלא גם כמעט מכל החמישייה. מנגד, מיותר לציין ברשימה אנשים שכבר סיימו למעשה את תפקידם (ג'ו פרונטי, המאמן הכי חלש בפלייאוף בפער ניכר). לכן, הניסיון הוא להתמקד במהלכים מיידיים ומציאותיים שמודחות הפלייאוף עד כה מוכרחות לעשות, כדי לקבל איזשהו סיכוי לגאולה בעתיד.

מקבלים דחייה זמנית:

ברט בראון: הפרוסס של פילדלפיה, מקבוצת לוטרי אומללה לכוח משמעותי במזרח, לקח זמן כמובן וב-2017/18 הואץ לפתע למעמד של פייבוריטית, רק כדי להתפכח מול בוסטון. המאמן המוערך, שראוי לקרדיט גדול על מה שעשה עם הסיקסרס, הצדיק את כיסאו לפחות לעונה נוספת, אבל אם פילי אכן תלך בכל הכוח על קוואי לנארד ו/או פול ג׳ורג׳, ייתכן שהם יצטרכו מישהו אחר שישלים את התהליך.

דמאר דרוזן: קשה לראות איך טורונטו לא עושה מהפכה משמעותית בקיץ והפיטורים של קייסי הם כנראה רק הצעד הראשון, אבל לצד יונאס ולנצ׳יונאס, שהיה השחקן הכי עקבי בסדרה המשפילה מול קליבלנד, גם דרוזן ראוי להישאר כחלק מרכזי בקבוצה. יש תחושה שהוא יוכל לפרוח הרבה יותר כמספר 2, דומה לקליי תומפסון ופול ג׳ורג׳, אבל כשלצדו קייל לאורי, נוצר מיקס שהוא לא בשר ולא חלב. שני שחקנים שביחד לא משלימים לאלפא דוג אחד. דרוזן הוא החצי שכדאי להשאיר, בהנחה שלפחות אחד מהם אכן יישאר. העונה הפנטסטית וגרף השיפור שלו גוברים על של לאורי, שגם מבוגר ממנו בשלוש שנים.

דמיאן לילארד: לא הייתה אכזבה גדולה יותר מהבלייזרס בסיבוב הראשון. מי שחתום על הכישלון יותר מכל הוא דיים, שבנה לעצמו מוניטין של מפלצת בקלאץ׳ ונעלם לחלוטין מול הפליקנס, הרבה הודות לג׳רו הולידיי. עדיין, ללילארד יש ברזומה רגעי פלייאוף מיוחדים, שמעידים שמדובר באירוע חריג וקשה לראות את פורטלנד נפטרת דווקא ממנו.

ולמודחים:

10. דארן קוליסון: אינדיאנה הייתה כל כך קרובה להיכנס לספרי ההיסטוריה ולהפוך לקבוצה הראשונה שמדיחה את לברון ג׳יימס בסיבוב הראשון. היא לא עשתה זאת כי: א) ויקטור אולדיפו נעלם בכמה משחקים קריטיים שהיו משנים את הסדרה, ב) קוליסון שיחק 31 דקות בממוצע, ג) לברון ג׳יימס. בשתיים משלוש הסיבות הללו אין מה לגעת. אולדיפו רק מתחיל להפוך לשחקן שיום אחד יהיה והשנה העצומה שלו מאז המעבר לפייסרס לא תוכתם על ידי חוסר יציבות בפלייאוף האמיתי הראשון שלו (אפשר להתעלם מהעונה האיומה שעבר בקרקס של ווסטברוק) ולברון הוא לברון. אבל בעידן של פוינט גארדים אדירים, אינדיאנה לא יכולה להרשות לעצמה לשחק שני שליש מכל משחק עם קוליסון הבינוני. הוא לא רע בשום פרמטר, אבל גם רחוק מלבלוט והפייסרס כבר אמורים לדעת את זה בקדנציה השנייה שלו בקבוצה. מבט על 15 עמיתיו לעמדה בפלייאוף - לאורי, וול, היל, סימונס, דראגיץ׳, רוז'יר, בלדסו, פול, טיג, ווסטברוק, רוביו, לילארד, רונדו, קרי ומארי - יגלה שהוא באמת ובתמים הפוינט גארד הפותח הכי גרוע בפוסטסיזן הזה ושהוא חיסרון שזעק לשמיים כשהפייסרס היו צריכים מישהו מלבד אולדיפו שיסחוב אותם קדימה. 

9. סקוט ברוקס: למרות הנסיבות המקלות של פציעת ג׳ון וול, וושינגטון הייתה כמעט לכל אורך העונה האנדראצ׳יברית מספר 1 בליגה. לכן, הפסד בשישה משחקים לטורונטו לא מרגיש כמו כישלון צורב, אבל כשמתחילים מעמדה נמוכה, הנפילה אף פעם לא כואבת כל כך. המאמן שדגל באוקלהומה סיטי בתורת ״עכשיו תורי, עכשיו תורך״ של ווסטברוק ודוראנט, ניהל קבוצה שבסיס ההתקפה שלה הוא המון זריקות מחצי מרחק, קונספט אנלוגי בעולם דיגיטלי. חמור מכך, הוא פיקד על אחת החבורות הכי אפאתיות ששוטטו השנה על פרקט בארצות הברית. ברוקס עצמו זעם על חוסר התשוקה של שחקניו במהלך הפלייאוף, אבל כשדברים כאלה קורים לאורך זמן, האשמה יכולה ליפול על אחד משני אנשים: המאמן והכוכב. וול לא שיחק במחצית ממשחקי העונה הסדירה וגם אם האדישות שלו מתסכלת לפעמים, האפסייד שלו כשהוא בשיאו עדיין הופך אותו לנכס. סביר מאוד להניח שהשיא של ברוקס, גמר 2012 עם קבוצת ״מה היה יכול לקרות״ הכי גדולה אי פעם, כבר מזמן מאחוריו.

8. אריק בלדסו: נקודת ההתחלה הטבעית במילווקי היא ככל הנראה פרידה מג׳בארי פארקר, שיהפוך לשחקן חופשי מוגבל בקיץ. הפורוורד האתלטי עשה קאמבק לא רע מפציעה קשה, אבל הבאקס צריכים להקיף את אנטטוקומפו ומידלטון, השניים היחידים שאסור לגעת בהם בסגל, ביותר קליעה ופחות תלונות, שני דברים שפארקר לא מצטיין בהם. ואיזה צירוף מקרים, גם בלדסו סובל מאותן בעיות. הגארד בן ה-28 הגיע על תקן כוכב נוסף בטרייד מפיניקס, אבל עדיין מחפש את דרכו החוצה מהכיס הקטן של טרי רוז'יר. גם כשהוא במיטבו, מדובר בסקורר ולא במנהל משחק, לא אידיאלי לנקודה הזו בקריירה של יאניס, ומיותר לאור השיפור המרשים והעקבי של מידלטון, שהיה השחקן הכי חסר פחד של הבאקס בסדרה מול בוסטון. לעומת מידלטון, בלדסו התעסק בשטויות עם רוז'יר, לקח חופש בחצי מהפוזשנים ההגנתיים וסיפק פחות מ-14 נקודות ו-4 אסיסטים למשחק. נותרה לו עוד שנה בחוזה, בשווי 15 מיליון דולר, וזה לימון שמילווקי תצטרך לעבוד קשה בפגרה כדי להפוך ללימונדה.

7. סרג׳ איבקה: ההיעלמות של איבקה ברגעי ההכרעה כבר הפכה לשמו האמצעי בשנים האחרונות, אבל הפלייאוף הזה היה שפל חדש. ביעילות, בתרומה לניצחונות ובהשפעה לעומת שחקן ממוצע בליגה, הפורוורד רשם את מספריו הגרועים בקריירה, כל זאת כשבעונה הבאה הוא עתיד להרוויח את המשכורת ה-33 הכי גבוהה בליגה - כמעט 22 מיליון דולר. כדי להיפטר ממנו, הראפטורס יהיו חייבים להמתיק את העסקה עם צעיר או שניים ואולי בחירת דראפט, אבל אין למסאי יוג׳ירי סיכוי ריאלי לשבור את תקרת הזכוכית בלי להשיל מעליו את השכר המנופח של איבקה. משנה לשנה, העלות שלו רק עולה והתרומה הולכת ויורדת. מהלך חובה לטורונטו, וכמובן לא היחיד.

6. סי ג׳יי מקולום: הגארד היה השחקן הכי טוב של פורטלנד בסדרה שלה, אבל זו חוכמה קטנה מאוד. בכלל, נראה שככל שתפקידו והתלות של הבלייזרס בו הולכים וגדלים, הסיכוי של הקבוצה לעשות רעש בפלייאוף מצטמצם. לעתים קרובות מדי הוא צריך את הכדור בידיים שלו, בעיה כפולה בהתחשב בקבלת ההחלטות הלא יציבה והרכז שמשחק לצידו. היו שנים בהן היה דיון ממשי בליגה לגבי הקו האחורי הטוב ביותר, כשהצמדים המובילים היו קרי ותומפסון, ולילארד ומקולום. ככל שהזמן עובר, ההשוואה מרגישה מגוחכת יותר, גם אם סטטיסטית היא מחזיקה מים. שני שחקני הווריירס יכולים לפרוח גם (ובמקרה של קליי, בעיקר) בלי הכדור. הארדן ופול הם השוואה יותר רלוונטית בגלל הצורך שלהם בחפץ הכתום, אבל גם הם מצליחים להיות אפקטיביים אוף דה בול. למקולום זה מאוד קשה, והוא גורר את לילארד איתו. הבלייזרס יעשו בשכל אם ינסו לחזק את הכנפיים ועל הדרך ייפטרו מהשכר המנופח של מקולום.

5. דמרקוס קאזינס: בוגי היה כל כך קרוב להופעה ראשונה בפלייאוף עד לפציעה. מה שאמור לתסכל אותו יותר הוא העובדה שניו אורלינס נראתה הרבה יותר טוב בלעדיו. אפשר לקוות שהפליקנס למדו שקצב וסגנון מהירים יותר מתאימים גם להם, עם אנתוני דייויס ב-5, מאשר להמשיך בניסיון העיקש ללכת נגד הזרם. קאזינס כמובן לא יצריך חוזה מקסימום כמו שהיה קורה אם היה בריא, אבל האופי הבעייתי שלו יכול להרעיל את הקבוצה אם יחזור כשחקן משני או, חלילה, יעלה מהספסל. קשה לראות את בוגי בנוי לתפקיד כזה, ובכל מקרה הסדרה מול גולדן סטייט המחישה עד כמה ניו אורלינס זקוקה לעזרה בקליעה והגנה בעמדות הפורוורד.

4. קייל לאורי: אם היה למסאי יוג׳ירי כפתור קסם שלחיצה עליו הייתה משחררת אותו מלאורי ודרוזן גם יחד, יכול להיות שהוא היה לוחץ עליו. מאוד קל להכריז שדרושה מהפכה ושכדאי לזרוק את כל השלד לפח, אבל הכל שאלה של אלטרנטיבות. עבור מועדון כמו טורונטו, המנטליות היא עדיין לא ״אליפות או שום דבר״, למרות שהפיטורים של קייסי אולי מראים שינוי בגישה הזו. טורונטו היא לא בוסטון או הלייקרס. הראפטורס עדיין בונים את הזהות שלהם ואולי בכלל לא ישנו כלום בסגל ורק את המאמן, ויקוו שלברון ג׳יימס פשוט יעזוב מערבה. אבל אם צריך לבחור, לאורי הוא הקורבן המתבקש. נותרו לו 64 מיליון דולר ושנתיים בחוזה, מה שהופך טרייד עליו לקשה מאוד בגיל 32, אבל טורונטו לא יכולה להסתפק בשינוי מאמן ולקוות לאימפקט משמעותי. דוויין קייסי כמובן היה אחראי על הרכות הבלתי נסבלת שבה הראפטורס הובסו מול קליבלנד ופוטר בשל כך ולמרות עונה סדירה אדירה, אבל בלי להיפטר מלאורי, גם השיא של דרוזן יתבזבז לו, ובעוד 3-4 שנים טורונטו שוב תצטרך להתחיל מחדש.

3. חסן ווייטסייד: כשאפילו דיון ווייטרס אומר שלפעמים כדאי שתשב בשקט, סימן שאתה מדבר הרבה יותר מדי. הסנטר של מיאמי לא מוצא את מקומו בעידן החדש בליגה ואריק ספולסטרה מעדיף ללכת להרכבים נמוכים מול הרבה יריבות. ווייטסייד התלונן על כך לאורך רוב העונה ובין אם הוא על המגרש או בחוץ, ההשפעה שלו שלילית ולעתים הרסנית. ההיט מפתחים את באם אדבאיו הרוקי כסנטר הבא שלהם והאופציה להתנער מ-52 מיליון דולר שווייטסייד יקבל בשנתיים הקרובות, מהגישה האיומה שלו ועל הדרך אולי להרוויח איזושהי תמורה סבירה, אמורה להיות אטרקטיבית מכדי שפט ריילי יוותר עליה.

2. קוואי לנארד: ככל הנראה ה״מלפפון״ של הקיץ. סאגת קוואי, ה״צוות״ הידוע לשמצה שלו והספרס הייתה מהסיפורים המוזרים והבלתי צפויים של העונה וגם במועדון שיודע לנווט משברים הכי טוב בליגה, קשה לראות איך היחסים משתקמים. נראה שלגרג פופוביץ׳ נמאס, שחקני סן אנטוניו שמו לב היטב לכך שלנארד לא הופיע למשחקי הקבוצה והדיווחים על הרצון של דודו ושאר הפמליה להפוך את קוואי למגה-סטאר מבחינה שיווקית אמורים להספיק כדי להסכים על פרידה. בקיץ הוא יוכל לחתום על הארכת חוזה, שתשלשל לכיסו הרבה יותר כסף מחתימה בקבוצה אחרת. האפשרות הכי ריאלית היא כמובן טרייד שיניב לספרס איזשהו ערך עבורו, אבל אפשר לדמיין תרחיש שבו לנארד חותם מחדש בסן אנטוניו ונשלח לקבוצה אחרת בעוד שנה, בין אם בהסכמה הדדית או כי יכפה טרייד. בכל מקרה, פופ כנראה רוצה לסיים את הדרמה בהקדם ולהמשיך הלאה.

1. כרמלו אנתוני: מאז חוזה הבלהות של רשארד לואיס לא היה דיסוננס גדול יותר בין עלות לתועלת. לא מופרך לחשוב שהאופציה של מלו לעונה הבאה (כ-28 מיליון דולר) מדירה שינה מעיניו של סם פרסטי לפחות באותה מידה כמו ההחלטה של פול ג׳ורג׳ על עתידו. אנתוני סיים את עונתו החלשה בקריירה, בה נכשל טוטאלית בהפיכה ל״כריס בוש״ של OKC, והשוק עבורו יהיה חלש מאוד. מבחינת מלו, זה יהיה טירוף מוחלט לוותר על כל כך הרבה כסף, בוודאי כשהחוזה הבא יהיה, במקרה הטוב, חצי מהנוכחי. עבור הת׳אנדר, המשכורת של כרמלו היא משקולת אם ג׳ורג׳ נשאר ואסון אם הוא עוזב, כזו שתשאיר את הקבוצה מעל תקרת השכר ובלי יכולת ריאלית לחיזוק דרך טרייד או פרי אייג׳נסי. אין לפרסטי ברירה מלבד בייאאוט ופריסת המשכורת של כרמלו לכמה שנים. ואז כבר אפשר להמר על אנתוני נוחת בקבוצה של לברון ג׳יימס.