לפני שגמר המערב יצא לדרך, הדעה הרווחת הייתה די פשוטה: אם הכל יילך כרגיל, הווריירס יקחו את הסדרה, אולי אפילו די בקלות. כדי שיוסטון תנצח את גולדן סטייט בארבעה משחקים תוך שבועיים לעומת זאת, צריכים להתרחש כל מיני דברים מוזרים, קטנים או גדולים, שיזיזו ולו במעט את המטוטלת לעבר הרוקטס. הכישרון והניסיון כבר יעשה את השאר.
במשחק 1, הכל אכן הלך כרגיל. כל מי שהיה צריך לקלוע קלע (הארדן, דוראנט) וגולדן סטייט הייתה קצת יותר איכותית ומדויקת מהיריבה שלה, כי זה בדיוק מה שהיא. זה הספיק לה לניצחון. במשחק 2 לעומת זאת, כל הרול פליירס של יוסטון הפציצו בלי הכרה, הרבה מעבר לרמתם הרגילה, והרוקטס השוו את הסדרה.
משחק 3 שוב היה חזל"ש. התוצאה הסופית שם, 41 הפרש, משקרת, כי במשך כמעט שלושה רבעים, למרות פיגור די גדול, יוסטון שיחקה לא רע, אבל שוב, כמו במשחק הראשון, גולדן סטייט הייתה קצת יותר ממנה ובסופו של דבר הספסל של הרוקטס התפרק כשהמשחק כבר היה עמוק בגארבג' טיים. משחק 4 היה המשחק בלי איגודאלה וכמו במשחק 2, קרו בו דברים מוזרים לטובת יוסטון, שניצלה עד תום את הבעיות שהפציעה יצרה ברוטציה של הווריירס ועצרה את האלופה על 92 נקודות, כמות נמוכה בצורה קיצונית למשחק ביתי של הקבוצה של סטיב קר.
אז מה קרה במשחק 5? פעם נוספת, כל מיני דברים משונים ולא צפויים שנתנו ליוסטון את הצ'אנס ובסופו של דבר גם את הניצחון. ההבדל? הפעם הדברים הללו היו דווקא נגד הרוקטס ואיכשהו, הם עדיין השיגו את הניצחון הגדול ביותר שלהם העונה, אחד הגדולים בתולדות המועדון, כזה ששם אותם, היסטורית, עם 83 אחוז סיכוי להגיע לגמר (אחוזי ההצלחה של קבוצות שמנצחות את משחק 5 במצב של 2:2).
דווקא בצד של גולדן סטייט הסיפור עבד די כמו שהאלופה קיוותה. דוראנט התקרב ל-30 נקודות, קרי ואפילו תומפסון, שבהתחלה נראה עדיין פצוע, זכר למשחק הקודם, נכנסו לעניינים לאט לאט ומרגע שקלעו רק ברבע השני את סל השדה הראשון שלהם, הצליחו לצבור עוד נקודות וחצו כל אחד את ה-20. דריימונד סיפק עוד דאבל דאבל עם דומיננטיות מתחת לסלים (15 ריבאונדים) ורביעיית האולסטארים יחד השיגה 86 נקודות. מספיק לא? אז זהו, שלא. כי כל השאר, קוון לוני שפתח וחמשת שחקני הספסל ששותפו, סיימו גם יחד עם 8 נקודות בלבד.
כלקח מהמשחק הקודם, בו השחקנים שלו נפלו מהרגליים ברבע האחרון וקלעו בו רק 12 נקודות בדרך להפסד, קר האריך את הרוטציה. עשרה שחקנים שותפו כבר ברבע הראשון ולמרות שזה תקע את ההתקפה והווריירס נעצרו על 8 נקודות בלבד ב-9 דקות ועל 17 בתום הרבע, זה אפשר לכוכבים לנשום לרגע. גם זה לא הספיק, כי התרומה הייתה כל כך אפסית וכי לגולדן סטייט, עם כל ארבעת האולסטארים שלה, פשוט אין שחקן חמישי שיכול להיות על הפרקט במאני טיים בהיעדרו של איגודאלה. ארבעה אולסטארים, טובים ככל שיהיו, מתקשים לשחק חמש-על-ארבע.
אומרים שבמשחקים צמודים, בשש הדקות האחרונות, משחקים חמשת השחקנים הטובים של כל קבוצה ומראים למי יש את החמישייה החזקה יותר. אלא שסטיב קר התחיל את שש הדקות ההלו, בפיגור 86:82 ובחזרה מפסק הזמן, עם קוון לוני. הוא הוציא את לוני אחרי שתי דקות לטובת שון ליבינגסטון ואז החליף את ליבינגסטון, 81 שניות לסיום, בקווין קוק, שהיה חופשי לגמרי והחטיא את השלשה הקריטית של המשחק, בפיגור 95:94 ועם 42.7 שניות על השעון.
הרוקטס פשוט השאירו אותו לבד, בהתקפה החשובה של המשחק, בתקווה שהוא לא יעמוד בזה וקוק הצעיר, ברגע הכי גדול בקריירה שלו עד כה, אכן לא עמד בזה. ואף מילה על זה שהיה בסגל לפניו.
אם גולדן סטייט תפסיד את הסדרה הזו ותודח, קר יצטרך לענות על הרבה שאלות. עד עכשיו, בארבע שנותיו כמאמן, הוא זכה לאינספור הצלחות. שתי טבעות, 73 ניצחונות בעונה הסדירה, אפילו כשהפסיד את האליפות במשחק 7 בבית, בו הקבוצה שלו לא עמדה בלחץ, היו תירוצים מתקבלים על הדעת. אבל ההפסדים הצמודים במשחקי 4 ו-5 כעת יצרו סדק בקליפה. לפני יומיים זה היה הטיים אאוט שלא נלקח בהתקפה המכריעה, הפעם זה היה ניהול שעון מזעזע שכלל כניסה מוקדמת מדי של סטף לסל בשניות האחרונות ואז עוד ביצוע כושל אחרי פסק הזמן האחרון.
אז אחרי כל זה, יוסטון ניצחה, למרות שכאמור הדברים הקטנים הרעים והמשונים הלכו דווקא נגדה הפעם. הארדן היה מחריד ונראה שעול הפלייאוף שוב מקשה עליו וכמו בשנה שעברה מול סן אנטוניו בחצי גמר המערב, הוא מותש בשלב זה של הדרך מכל הבידודים הבלתי נגמרים והמכות שהוא חוטף בכל כניסה לסל.
פול סיפק מספרים קצת יותר טובים, אבל גם הם משקרים כי הרוקטס היו במינוס 13 בדקות שלו על המגרש ולקינוח, הוא גם נפצע וממבט ראשון נראה שלא יהיה כשיר להמשך. גורדון החטיא (עד שבסוף צלף שלשה אדירה), אריזה לא הפסיק לפספס בפתיחה זריקות קלות שהיו יכולות להריץ את יוסטון ליתרון מוקדם ובגדול, כמעט שום דבר לא הלך למייק ד'אנטוני, ובכל זאת הוא יצא מחויך.
יוסטון נהנתה מפתיחה מצוינת של קאפלה, שקיבל כדורים בתוך הצבע וחגג שם, בהיעדרו של מישהו שיכול לשמור עליו באזור הזה. הסנטר הוריד שלושה ריבאונדים בהתקפה, אחד פחות ממה שגולדן סטייט כולה השיגה כל המשחק. הוא עזר לרוקטס למרוח את השעון עם הזדמנויות שניות שהפכו להתקפות ארוכות. יוסטון ניסתה בתחילת הסדרה קרב הפצצות מול הווריירס וכשהבינה שזה חסר סיכוי, עברה לקיצון השני. מי האמין שבשני משחקים רצופים בין שתי התקפות העל הללו, אף אחת לא תגיע ל-100 נקודות.
מעבר לקאפלה, הגיבור השקט האמיתי של הרוקטס במשחק הזה ואולי בסדרה כולה הוא פי ג'יי טאקר. כאמור, פעם אחת הוא צולף 22, פעם אחת מוריד 16 ריבאונדים כמו במשחק 4 והפעם, עושה קצת מהכל. "מיודענו" לא קלע יותר מדי (8 נקודות), לא קטף ריבאונדים כמו במשחק הקודם (9 הפעם), אבל עשה הכל מכל בתוספת הגנה אדירה ומנהיגות.
הוא לא יכול לעצור את דוראנט כמובן באחד-על-אחד, אבל הוא התיש את KD משחק שני ברציפות וגרם לו לעבוד בשביל כל סל. זה הוביל לכך שדוראנט סיים את הרבע האחרון עם 2 נקודות בלבד ו-0 מ-4 מהשדה, כשהוא לא לוקח אף זריקה ב-3:48 הדקות האחרונות של המשחק.
לכל קבוצה יש את ה"דבק" שלה, השחקן הלא-הכי-טוב, שמחבר אותה. בבוסטון זה סמארט, בווריירס זה איגודאלה וביוסטון זה טאקר ואם הרוקטס יקחו את הסדרה הזו, הוא ראוי לכל המחמאות על כך. בין שבת לראשון, 4:00, מאמא מיה.