1) הכוכבים. אחת הקלישאות החבוטות ביותר ב-WWE מציגה מתאבק כוכב, שנקלע לקרב של אחד-על-שניים מול שני מתאבקים אחרים. בדרך כלל, לפי הקלישאה הזו, אותו מתאבק יצליח בהתחלה להנחית כמה מהלומות על כל אחד משני יריביו, למרות החיסרון המספרי, אבל בסופו של דבר השניים, שנופלים ממנו ברמתם רק במעט, יבינו שהם צריכים לעבוד ביחד ויעשו את מה שצריך כדי להכניע ללא תנאי את המתאבק האמיץ שלנו.
בגמר הקודם, זה עוד היה סוג של קרב זוגות. בפינת המזרח, לברון ג'יימס והסיד קיק קיירי אירווינג. בפינת המערב, סטף קרי והשותף החדש קווין דוראנט. וגם כשזה היה קרב זוגות, זה לא באמת היה כוחות והווריירס שייטו לאליפות מוחצת. מאז, לברון ננטש על ידי השותף שלו וכעת הוא מתייצב לקרב של אחד-על-שניים, קרב שנראה חסר סיכוי על הנייר.
אם לשפוט לפי מה שראינו ב-14 משחקי הגמרים האזוריים, ככה, פחות או יותר, אמור להתנהל הגמר: בתור התחלה, לברון יהיה על הפרקט כמעט כל 48 הדקות. בסדרה מול בוסטון, יריבה הרבה יותר קצרה וחלשה מהווריירס, קינג ג'יימס שיחק 41.1 דקות בממוצע למשחק, יותר מכל שחקן אחר בגמרים האזוריים. מתוך הדקות הללו, 21.7 הגיעו במחצית הראשונה, בה הוא נח לעיתים נדירות, בדרך כלל לקראת סוף הרבע הראשון אם אפשר.
במחצית השנייה לברון אומנם שיחק קצת פחות, אבל זה רק כי המשחקים לא היו צמודים. כשהם כן היו, כמו במשחקי 6 ו-7 הקריטיים, הוא פשוט לא ירד מהפרקט (46 דקות במשחק 6, 48 מלאות במשחק 7). ה-Usage שלו מול בוסטון טיפס ל-37.9 מופרע לגמרי וכל שנייה שלו מחוץ לפרקט כשהמשחק עוד לא הוכרע, היא שנייה שקליבלנד מתקשה להמשיך לנשום במהלכה. במדד האפקטיביות (PIE), לברון סיים את גמר המזרח עם 21.7 אחוז או במילים אחרות, הוא תרם יותר מחמישית מכלל הסטטיסטיקה של קליבלנד במשחק. לשם השוואה, במקום השני והשלישי בקטגוריה הזו בגמרים האזוריים נמצאים קרי (16.9) ודוראנט (15.8) וכאן אנחנו מגיעים לפינת המערב של הקרב.
קווין דוראנט החליט לעזוב את ראסל ווסטברוק ואוקלהומה סיטי לפני שנתיים בעיקר כי נמאס לו משיטת ה"תורי, תורך". פעם אתה מוביל את הקבוצה, פעם אני, אף פעם לא ביחד. KD חיפש כדורסל שמח יותר, שיתופי, כזה שבו הוא יוכל לשגשג לצד כוכבים שאוהבים לחלוק את התהילה. הוא מצא את הכדורסל הזה בגולדן סטייט ובשנה שעברה זה עבד נפלא.
העונה לעומת זאת, זה כבר פחות הכיוון והפלייאוף ובעיקר הסדרה מול יוסטון הדגישו את המצב הזה. כעת, כאשר הווריירס יתקלו בעוד קבוצה שנותנת את הכדור בעיקר לשחקן אחד (ביוסטון אלה אומנם היו גם הארדן וגם פול, אבל הם עושים זאת בתורות ובכל התקפה ברור אצל מי הכדור ומי לוקח את הבידוד), יכול מאוד להיות שגם הם ימשיכו בסגנון שהצליח להם בסופו של דבר והביא אותם לגמר הזה.
הווריירס, כפי שהעיד סטיב קר בהפסקה בין הרבע הראשון לשני במשחק 7 וכפי שאפשר להרגיש ולשמוע משחקנים במועדון בתקופה האחרונה, יודעים שהם לא משחקים משהו. לא קרובים בכלל לרמה של הקבוצה שדרסה את הפלייאוף הקודם עם 1:16. לאורך רוב העונה הם היו יכולים להסביר את זה בשעמום מהשגרה, אבל בשלב זה התירוץ הזה כבר לא תופס. זו פשוט קבוצה קצת שבעה, קצת עייפה אחרי ארבעה גמרים רצופים, וקצת כזו שהתאהבה בשיטת ה"תורי, תורך".
את המחצית הראשונה בשבעת המשחקים מול יוסטון, דוראנט סיים עם 15.7 נקודות בממוצע, כשהוא לוקח כמעט 12 זריקות. משמעותית, זו הייתה המחצית הפחות טובה של הווריירס לאורך הסדרה, אבל זה קרה בין היתר כי כל החבר'ה למעט דוראנט שמרו כוחות להמשך. את "המחצית של דוראנט", הווריירס סיימו לאורך הסדרה בפיגור של 4.4 נקודות, מספיק קטן בשביל להסתער אחרי ההפסקה.
את הרבע השלישי לאורך הסדרה הזו ניצחה האלופה ב-9.7 נקודות, נתון פשוט מדהים. את המחצית השנייה כולה היא ניצחה ב-13.4 נקודות וגם זה אחרי הנחה, כי חלק מהמשחקים כבר היו גמורים ברבע האחרון. אז מה קרה במחצית השנייה? לאורך הסדרה, קרי קלע 9.3 נקודות במחצית הראשונה (פחות אפילו מקליי תומפסון, פחות מנקודה פר שתי דקות), אבל ברבע השלישי לבדו הוא סיפק 10.1 נקודות ב-10.4 דקות משחק בלבד. מר נקודה לדקה. ברבע הרביעי הוא הוביל את הווריירס עם 5.6 נקודות, בעוד דוראנט עובר למוד מנוחה וממעט לזרוק.
לגולדן סטייט יש שני סופרסטארים שהבינו שמול ההתנגדות הנוכחית, אין שום סיבה שהם יתאמצו ביחד, למעט אולי כמה דקות משותפות בתחילת הרבע השלישי. קליבלנד לא תוציא מן הסתם את הכדור מהידיים של לברון והוא מספיק טוב כדי ללכת עם הווריירס ראש בראש במשך מחצית אחת, מה גם שהווריירס משחקים קצת מפוזר בפתיחה בדרך כלל (7.7 איבודים במחצית הראשונה מול יוסטון, רק 5.9 בשנייה).
הבעיה היא שלמרות שלברון מוטנט ויכול למשוך 48 דקות במשחק 7, הוא לא יכול לעשות זאת לאורך סדרה מלאה, בטח לא מול קבוצה ברמה ובקצב של הווריירס, בטח לא אחרי שהוציא לעצמו את הנשמה כדי להגיע בכלל לגמר. או בקיצור: אל תבנו על יותר ממחצית אחת צמודה.
2) הסייד קיקס. שלושת כוכבי הסדרה ברורים מאוד, אבל מה לגבי אלה שלצדם? גם כאן, מדובר בשניים נגד אחד, ובניגוד למפגש הכוכבים, כאן האחד הזה נמצא בנחיתות מלכתחילה.
קליי תומפסון מקבל הרבה מחמאות בימים האחרונים, בעיקר כי הוא שוב היה שם במשחק 6, עם הגב אל הקיר, בשביל להתעלות ולהציל את הווריירס, בדיוק כמו ב-2016. אלא שמעבר למחמאות הנקודתיות, התזוזה שלו לאחור לטובת דוראנט, תזוזה שבעונה שעברה עוד עברה בשלום, מתחילה להשפיע ותומפסון נראה מנותק התקפית במשך דקות ארוכות, בהרבה משחקים.
בהגנה הוא עדיין פלוס גדול ויכול לנוע במהירות ולעזור מול קלעי השלשות של קליבלנד, למרות שהחבר'ה הזקנים שם גם ככה כבר די עייפים וזה ניכר בסדרה מול בוסטון, בה הקאבס קלעו רק 97.6 נקודות למשחק, כולל 32 אחוז בלבד לשלוש. בהתקפה לעומת זאת, קליי ימשיך לחכות לרגעים שלו לזרוח בזמן שכולם לחוצים, אבל אלו רגעים שלא בטוח שיגיעו. אם הסדרה הזו אכן לא תהיה צמודה ותומפסון שוב ייאלץ להסתפק בפירורים, יכול להיות שזו הסדרה שתרחיק אותו מהווריירס לקראת החוזה הבא, בקיץ 2019.
בפינה של קליי ניצב כמובן גם דריימונד גרין, שקלע רק 8.3 נקודות בממוצע למשחק מול הרוקטס ועדיין, הצליח לשאוב להם את הנשמה עם סדרת אול אראונד פלוס טראש טוק מרשימה. דריימונד הוא הסלע של הווריירס, למרות שהוא לא מסוגל לשים את הכדור בסל וממשיך להטיח שלשות בלי כיוון והטבעות קצרות מדי. הוא קטף יותר ריבאונדים מכל שחקן בגמרים האזוריים (11.9), אפילו יותר מקלינט קאפלה מולו התמודד.
אם הקאבס יילכו שוב עם טריסטן תומפסון, דריימונד יצטרך להיות זה ששם עליו גוף ועם החוכמה שלו, מונע מ-TT לשאוב ריבאונדים בהתקפה, שכן זו יכולה להיות הדרך של קליבלנד להאט את המשחק ברמה קיצונית (כמו שעשו כל הפלייאוף. קצב משחק סופר איטי של 91.1) ולמרוח התקפות של 45 שניות. גרין סיים את הגמרים האזוריים שני באסיסטים למשחק (6.7, אחרי ה-8.4 של לברון, שמחזיק בכדור פי אלף יותר ממנו בערך). הוא היה שני גם בחטיפות (2.0, צמוד למוביל הארדן, ששומר על הגארדים ונמצא בסביבת הכדור הרבה יותר) וראשון בחסימות (1.7, למרות ששיחק מול קבוצה שבעיקר זורקת שלשות). הוא ימשיך לתסכל עם הזריקות שלו, אבל גם ימשיך להיות הכל עבור הווריירס, שובר שוויון אמיתי.
לעומת השניים הללו, שאחד מהם כיכב במשחק 6 ואחד מהם פשוט שמר על יציבות לכל אורך גמר המערב, בצד של קליבלנד יש את קווין לאב, שיצא אחרי חמש דקות ממשחק 6 ולא שיחק כלל במשחק 7 ובהיעדרו, הקאבס נראו לא רע, אולי אפילו טוב יותר מאשר במשחקים בהם כן שותף. זעזוע המוח של לאב עלול להשבית אותו גם מפתיחת סדרת הגמר ואפילו עם ישחק, הוא ממש לא הסגן שלברון צריך ברמות האלה.
לאב לקח צעד גדול אחורה השנה, למרות שהתפנה מקום אחרי שקיירי עזב. מול בוסטון הוא קלע רק 23.4 נקודות פר 100 פוזשנים ולפחות עזר בריבאונד, אבל ההגנה שלו תהווה בעיה מול הווריירס הרבה יותר מאשר מול מרקוס מוריס ושות'. כדי שלקליבלנד יהיה סיכוי לעשות משהו, אפילו לקחת משחק אחד, היא צריכה את לאב בשיאו ואפילו מעבר לזה. לאור העונה שעבר וזעזוע המוח שספג, לא מומלץ להמר על זה.
3) הרול פליירס. למי עוד אנחנו רוצים לשים לב בסדרה הזו? אילו עוד סיפורים אולי מחכים לנו מעבר לפינה?
לפני שלוש שנים, בגמר 1.0, אנדרה איגודאלה הפציע משום מקום ולקח את ה-MVP של הסדרה, בעיקר בזכות ההגנה על לברון שהפכה את המצב בפיגור 2:1. איגי לא שיחק בארבעת המשחקים האחרונים ובלעדיו, הווריירס אומנם ניצחו פעמיים אבל נראו מקרטעים לא מעט וכמעט עפו. הוא מהותי עבורם, כי פשוט אין להם שחקן חמישי ראוי אחר לשים על המגרש, מה שמאפשר ליריבה לתקוף את השחקן הזה, לפחות בצד של המגרש שהוא פחות מוכשר בו. ותהיו בטוחים שלברון יידע בדיוק את מי צריך לתקוף, איך ומתי. גם אם איגודאלה יחלים ויחזור, לא בטוח שבגיל 34 ואחרי פציעה שהוציאה אותו מהקצב בשבוע האחרון יש לו את האנרגיות והיכולת לרדוף שוב אחרי לברון. דוראנט, דריימונד וקליי יעזרו, אבל הנשק מספר 1 של הווריירס בהגנה על קינג ג'יימס עלול להתקשות בסדרה הזו.
מלבד איגי, השאלה היא גם מה סטיב קר מתכונן לעשות אם הקאבס ישחקו עם הרכב גבוה, כולל תומפסון ובשילוב כלשהו של לאב, לברון, ג'ף גרין ולארי נאנס ג'וניור. הסנטרים של גולדן סטייט, ג'בייל מגי וזאזה פאצ'וליה, מחוץ לתמונה לחלוטין ומי שהתעלה בדקות שקיבל במשחק 7 היה ג'ורדן בל, שסיפק הרבה כוח מתחת לסל ונע היטב גם בעזרה מול השלשות של יוסטון, נשק שקליבלנד תשתמש בו הרבה. אם תומפסון אכן יפתח, בל עשוי לזכות למקום בחמישייה על חשבון קוון לוני ובמצב שכזה, הרוקי יצטרך להתמודד עם גודל המעמד.
אצל הקאבס, מלבד תומפסון שחזר לחיים, לפחות חלקית, ככל שהפלייאוף התקדם, הסיפור המעניין הוא קייל קורבר. השחקן השני הכי זקן בסדרה (דייויד ווסט הראשון) עובר רכבת הרים רצינית בפלייאוף הזה ולצד משחקים בהם הכל מתחבר והשלשות נופלות היטב (כמו במשחק 3 ו-4 מול הסלטיקס), לפעמים גם העייפות מגיעה והזריקות לא נכנסות (1 מ-6 במשחק 7). מה שכן, קורבר סיפק מול בוסטון הגנה סופר מפתיעה ברמתה, עם 6 חסימות והמון חוכמת משחק וניסיון שהעלימו נחיתות אתלטית רצינית. הוא נתן לקליבלנד הרבה "האסל" שאף אחד לא ידע שיש בו ואם יצליח לייצר כמה פוזשנים אקסטרה כאלה מול גולדן סטייט, הקאבס ירוויחו.
4) ההימור. כנראה שאחרי כל הטקסט הזה כבר הבנתם לאן הרוח נושבת, לפחות מבחינתי. לברון הוא לברון (ואין מה להוסיף), אבל הקבוצה שלו גירדה את הסדרה מול אינדיאנה ומול בוסטון, היא זקנה ומותשת ואין לה כלים להתמודד נגד העוצמות של האלופה. קשה לי להאמין שהקאבס מסוגלים לקחת משחק בסדרה הזו, אולי באיזושהי התפרצות ביתית כמו שניו אורלינס עשתה, אבל הפעם הווריירס מגיעים הרבה יותר מרוכזים וחדים מאשר בחצי גמר המערב. 0:4 חלק לגולדן סטייט.