בסוף השנה הנוכחית יחגגו בעולם הקולנוע 20 שנים בדיוק לצאת הסרט "מגנוליה". למי שטרם ראה, לא נגלה את הסוף, אבל כן נספר שהצפייה היא חתיכת פרויקט. סרט של יותר משלוש שעות, עם שלל קווי עלילה שמצטלבים, מי יותר ומי פחות, ומחייבים את הצופה להישאר מרוכז ומוכן להפתעה הבאה שיתקל בה. פתאום, דווקא קו העלילה שנראה הכי פחות מרכזי, הופך לכזה שנושא את כל הסרט על כתפיו.
זה היה לילה ארוך ב-TD גארדן של בוסטון. בדרך כלל, השחקנים מתארגנים בזריזות, מדברים עם התקשורת ויאללה, הביתה. לברון אפילו אוהב לעמוד בתא שלו בחדר ההלבשה, בלי חולצה ולפני המקלחת, ולסיים את חובותיו. לא הפעם.
עם החגיגות אחרי סל הניצחון (איזה רעשים בקעו מחדר ההלבשה של הלייקרס האורחים) וכל הבלגן מסביב, עד שלברון וגיבור הלילה המפתיע רייג'ון רונדו הגיעו לעמדת הריאיונות, כבר עברנו כמעט ארבע שעות מאז הג'אמפ הראשון. אבל למרות שגם כאן, כמו עם מגנוליה וסרטים אחרים מסוג זה, היית צריך להתחייב לכל הפרויקט, מההתחלה ועד הסוף, ולעקוב אחרי כל ההתפתלויות השונות בעלילה, לאף אחד לא היה ספק - זה היה שווה כל שנייה.
אולי לא נתכנס במיוחד בעוד 20 שנה כדי לחגוג את המשחק שהיה הלילה (בין חמישי לשישי) בין שתי היריבות הגדולות ביותר של ה-NBA, אבל לפחות עד לסוף העונה, אין ספק שעוד ניזכר בו.
מאיפה בכלל מתחילים? כנראה שמהאיש שלא היה שם, אבל צפוי להיות בקרוב - אנתוני דייויס. לפני חצי שנה, הוא עבר לסוכן של לברון (ויש שיאמרו, לסוכנות השחקנים שלברון סוג של עומד בראשה), ריץ' פול. לפני שבוע וחצי, פול הטיל את הפצצה והודיע שדייויס לא יישאר בניו אורלינס והגיע הזמן לחפש עליו טרייד.
מאז, בוסטון והלייקרס ניהלו ביניהן מלחמה קרה. LA ידעה כל הדרך שאם היא לא מעבירה אליה את דייויס עד הטרייד דדליין, שהגיע חמש שעות לפני פתיחת המשחק הזה, היא מסתכנת בכך שבקיץ הסלטיקס יגישו את ההצעה שלהם ושהיא כמעט בוודאות תהיה יותר טובה מכל מה שמג'יק ורוב פלינקה יכולים לתת לניו אורלינס.
מצד שני, בוסטון גילתה בשבוע האחרון שאבא של AD לא סובל אותה בגלל מה שדני איינג' עשה לאייזיאה תומאס (שאיזה קטע, התגלגל בעונה שעברה ללייקרס בטרייד שבדיעבד עזר להם להביא את לברון) ושלפי הדיווחים לפחות, דייויס ממש לא מתכוון להישאר אצלה אם יועבר בטרייד בקיץ, אז אולי בכלל לא כדאי לה לריב עם הלייקרס ולמכור את כל העתיד בשבילו.
כך או כך, כל אחת משתי הקבוצות מאמינה שדייויס הוא החתיכה החסרה שיכולה להפוך אותה למועמדת רצינית לאליפות וזו שתיקח אותו תשיג ניצחון ישיר על היריבה הוותיקה שלה.
אז דייויס, לפחות בינתיים, לא עבר וזה אומר שקו העלילה הבא שלנו הוא אלה שנשארו בשל כך. מצד אחד, ג'ייסון טייטום, שהודה בסיום שהוא חש הקלה מכך שהטרייד דדליין חלף והוא עדיין בקבוצה שלו. מצד שני, כל צעירי הלייקרס.
לפרקים, המשחק המדהים שקיבלנו היה נראה גם כמו אודישן עבור דל דמפס, הג'נרל מנג'ר של ניו אורלינס, שיצטרך לבחור אם הוא מעדיף את אלה או את אלה. קייל קוזמה עם מחצית שנייה עצומה ושלשת קלאץ', ברנדון אינגרם עם הגנה נפלאה על קיירי ("הוא סוגר לי נתיבים שאחרים לא מסוגלים", אמר כוכב בוסטון בסיום), טייטום שצלף 22 ואולי בכלל דניאל תייס, שהחזיק את בוסטון בחיים במשך דקות ארוכות אחרי ההפסקה עם המשחק הטוב בקריירה שלו כנראה. כמעט כולם היו במיטבם וזה יצר משחק חלומי.
תוסיפו לכך את המשמעות ההיסטורית שיש גם כך לכל מפגש בין הסלטיקס והלייקרס, את העובדה שהקבוצות של בוסטון Beat LA גם בוורלד סירייס בנובמבר וגם בסופרבול בראשון שעבר והפעם לוס אנג'לס השיגה נקמה מתוקה במיוחד, גם את כל העבר הארוך של לברון והסלטיקס, עם קווין גארנט שישב ליד המגרש, האיש שניצח את קינג ג'יימס וגרם לו לנטוש את קליבלנד בפעם הראשונה ולהוציא לבוסטון את הנשמה בכל פעם מאז (כולל במשחק 7 של גמר המזרח האחרון, באותו אולם ממש) וגם את לברון VS קיירי, עם שיחת הטלפון המפויסת שהתקיימה לאחרונה והעובדה ששעה בלבד לפני המשחק שודר דראפט האולסטאר, בו, קינג ג'יימס בחר באירווינג במקום השני לקבוצה שלו.
כל כך הרבה קווי עלילה וכל אחד כל כך מרתק בפני עצמו, יכול למלא כתבה שלמה. מודה, עד לשניות הסיום לא ממש הייתי בטוח על מי לכתוב. ואז הגיע ערן זה... כלומר, רייג'ון רונדו.
בימים בהם ה"כבש ולא חגג" מול האקסית הופך לפארסה בלתי נגמרת, רונדו חגג. מה זה חגג. זו הייתה התנפצות כל מה שהיה ענק במפגש הזה, דווקא דרך זה שקו העלילה שלו כמעט נשכח, די ננטש בצד. כולם זכרו שרונדו פעם שיחק בבוסטון, אבל הוא חזר לשם מספיק פעמים מאז, כך שזה היה פחות מרגש, למרות שבהצגת השחקנים הוא היה היחיד שזכה לתשואות אדירות מהקהל המקומי. כאמור, גם KG, המנטור, היה שם, אבל אף אחד לא ממש התמקד במספר 9, עד שהוא שבר לאקסית את הלב לרסיסים.
באימון הקליעות שערכו הלייקרס בבוקר המשחק, רונדו השתעשע עם הבן שלו וקלע כמעט מאותה נקודה, אבל בשנייה האחרונה, כשהלייקרס בפיגור נקודה, הכדור ממש לא אמור היה להגיע אליו, למרות שהוא נהנה ממשחק מצוין עד לאותו רגע. אלא שאינגרם נבלם אצל אל הורפורד, ומשם זה אולי נגע בקיירי, בטוח קפץ אצל מרקוס מוריס, אולי נגע גם בג'בייל מגי, ניתז מג'ייסון טייטום והגיע לרונדו.
לגארד לא היה זמן לעשות את מה שהוא כל כך אוהב לעשות בעשור ומשהו שלו בליגה: לחשוב. רונדו הוא כבר שנים ארוכות אחד ממוחות הכדורסל הטובים ב-NBA, רואה דברים שאף אחד אחר לא מסוגל לראות. בגלל זה לברון, שכל כך שנא אותו כנראה בימי הקרבות בין קליבלנד/מיאמי לבוסטון, כל כך רצה שישחק איתו השנה בלייקרס.
אבל כאמור, כשרונדו תפס את הכדור האחרון, לא היה לו זמן לכלום. אז הוא פשוט העיף אותו לכיוון הסל וזה איכשהו נכנס. על הבאזר. מול האקסית. בחוץ. משום מקום. איזה ניצחון מטורף. חגג, מה זה חגג.
הלייקרס היו צריכים את הניצחון הזה. כל כך צריכים אותו. כרגע, אחריו, הם עדיין משחק וחצי מחוץ לפלייאוף וזה לא הולך להיות פשוט, אבל עם הפסד בבוסטון (שבשלב מסוים ברבע השני, בפיגור 18, היה נראה בדרך לתבוסה), זה בכלל היה נראה רע כשנותרו רק 27 משחקים לסוף העונה.
לוס אנג'לס באה היישר מהתבוסה הגדולה בקריירה של קינג ג'יימס, ה-42 הפרש באינדיאנה, עם פוסט האינסטגרם האישי של לברון שספג ביקורת, עם הכישלון בהבאת אנתוני דייויס כבר עכשיו ועם הדראפט אולסטאר שערך לברון בבוקר, במקום להתרכז במשחק. היו שם את כל האלמנטים לעוד הפסד, כזה שיכניס את המערכת לסחרור ויערער עוד יותר את מעמדו של לוק וולטון. במקום, LA תתייצב בראשון בפילדלפיה לעוד משחק עצום כשפתאום נראה שהיא שוב על הגל. בעונה שעברה, לפני הטרייד דדליין, קליבלנד ולברון היו נראים מרוסקים, חטפו 32 הפרש בבית מיוסטון ואז 18 באורלנדו, אבל אחרי המהפכה ועם חצי סגל, השיגו ניצחון משוגע על מינסוטה מסל באזר של לברון. ההיסטוריה, בערך, חזרה על עצמה. למי שהיה חסר קו עלילה.
בוסטון מצדה, ממשיכה להיות לא פה ולא שם העונה. מנצחת את מי שצריך ונראית די בסדר רוב הזמן אחרי הפתיחה האיומה, אבל גם מפסידה משחקים מרגיזים, כאלה שכבר נראים לגמרי בידיים שלה, משהו שלא היה קורה לסלטיקס בעונה שעברה. בזמן שטורונטו הביאה את מארק גאסול, פילדלפיה משכנה את העתיד בשביל ניסיון להצלחה מיידית עם טוביאס האריס, הבאקס הלכו על ניקולה מירוטיץ' ואפילו אינדיאנה מנסה אחרי הפציעה של אולדיפו ותחתים את ווס מת'יוז, דני איינג' שוב החליט להמתין בסבלנות. אולי זה יצליח, אולי לא. כך או כך, הפסדים כמו הלילה יורידו משמעותית את רף העצבים של הקהל בבוסטון, שכל כך התרגל להצלחות לאחרונה.