המייקל ג'ורדן של הקולג'ים

ישנה אימרה ידועה באנגלית, שבתרגום חופשי הולכת משהו כמו "אל תתבגרו, זו מלכודת". אם כריסטיאן לייטנר, שחוגג היום (שבת, 17 באוגוסט) את יום הולדתו ה-50 היה יכול, הוא היה כנראה מממש את האימרה הזו ונשאר צעיר לנצח.

כי היום, כשהוא סוגר את חצי המאה הראשונה של חייו, לייטנר יכול להביט לאחור ולראות את כל הטעויות והנפילות שהיו מנת חלקו לאורך הדרך. אבל ביניהן, הוא, וכל מי שאי פעם נתקל בו, לא יישכח קיץ קסום אחד, זה של 1992.

בכל זאת, לא בכל יום נוצרת קריירה אגדית. לא בכל קיץ הופך בחור לבן בגובה 2.11 לסוג של מייקל ג'ורדן של הקולג'ים. ואז גם משחק עם מייקל ג'ורדן של ה-NBA.

לייטנר נולד בקיץ של 1969 בעיירה הקטנטנה אנגולה, ניו יורק, על גדות ימת אירי ולא רחוק ממפלי הניאגרה. המכות שחטף מאחיו הגדול במשחקים ביניהם והעבודות שביצע בחוות באזור מגיל צעיר חישלו אותו ובנו את השחקן הקשוח וחסר הפשרות שהפך להיות בהמשך.

כשכריסטיאן היה בן 14, למשפחה כבר היה ברור שצומח כאן משהו מיוחד והלייטנרים הלכו אול-אין, ואז עוד קצת ושלחו את הילד לבית ספר סופר יוקרתי בבפאלו הסמוכה (כיום למשל, לימודים עולים שם 22 אלף דולר לשנה). כדי לעזור למשפחה, שהוציאה עליו כל אגורה שהייתה ולא הייתה לה, לייטנר עבד גם בתור השרת של בית הספר במהלך הקיץ. הוא קרצף רצפות, צבע קירות, כיסח את הדשא.

הוא בקושי הצליח להתקבל והתנאי של בית הספר היה שיחזור שוב על כיתה ח'. אם יעשה עבודה טובה, יוכל להמשיך אל התיכון עצמו. הוא המשיך. בספרו של ג'ין ווג'יקובסקי, "המשחק הגדול האחרון" (תכף נגיע למשחק הזה), כתב העיתונאי: "לייטנר היה התלמיד הכי עני בבית הספר וכמעט בוודאות היחיד שההורים שלו הזמינו לו בגדים מהקטלוג של סירס. זה היה המקום היחיד בו הצליחו למצוא לו מכנסיים שיעלו עליו, כי הוא לא הפסיק לצמוח".

הקשיחות שלו באה לידי ביטוי במהלך הראשון בתיכון: מרפק שחטף לאף. זה לא הזיז לו והוא הוביל בהמשך הדרך את הקבוצה שלו לשתי אליפויות מדינת ניו יורק רצופות. ההצעות מכל המכללות הגדולות בארצות הברית פוצצו במהרה את תיבת הדואר של הלייטנרים.

דיוק הייתה מכללה לא רעה עד שנות ה-80, אבל שום דבר מעבר לזה. כמה הופעות בטורניר המכללות, כולל שתי העפלות לגמר, אבל לא משהו היסטרי. הכל השתנה ב-1980, כאשר מייק ששבסקי הצעיר מונה לתפקיד המאמן. הסגנון המרתק והאופי הבלתי מתפשר והווינרי שקואץ' קיי הכניס, הפכו תוך שנים ספורות את הבלו דבילס לכוח אמיתי. למזלו של ששבסקי, אלו בדיוק היו השנים בהן לייטנר החל באמת להתעניין בכדורסל ולהבין שיש לו עתיד בתחום.

ב-1986 לייטנר ראה את דיוק מפסידה בגמר צמוד ללואיוויל, אבל התלהב מהסגנון וכשהגיע הזמן לבחור, הוא צמצם את האפשרויות עוד ועוד, ערך שלושה ביקורים רשמיים ולבסוף הלך עם דיוק. והשאר היסטוריה.

בכל אחת מארבע עונותיו בדורהאם, צפון קרוליינה, לייטנר הוביל את דיוק לפיינל פור. בכולן הוא היה שחקן חמישייה. למעשה, מתוך מקסימום של 24 משחקים אפשריים בטורניר מכללות לאורך ארבע שנות קריירה, לייטנר שיחק ופתח ב-23. הוא ניצח ב-21. שני השיאים הללו, ואחרים (הכי הרבה נקודות בטורנירי המכללות למשל), מחזיקים עד היום וספק אם יישברו.

ומעבר לכך, היו גם את רגעי הקלאץ', אלה שהפכו אותו לאגדה, לאיש השנוא בספורט האמריקאי (כפי שאפשר לראות בסרט המצוין I Hate Christian Laettner של ESPN) ולחבר בקבוצת הספורט הגדולה בהיסטוריה, הכל בבת אחת.

אחרי שהתפרקה במחצית השנייה וחטפה בראש מסיטון הול בחצי הגמר של 1989, דיוק הייתה בפיגור 78:77 בהארכה מול המדורגת 1 קונטיקט בשלב האליט אייט שנה לאחר מכן. הכדור הלך ללייטנר, שעלה לזריקה מחצי מרחק, עשה הטעייה משונה באוויר ואיכשהו, קבר על הבאזר סל ניצחון ענק, חלק מ-23 הנקודות שלו באותו משחק.

בגמר של אותה עונה, דיוק ספגה השפלה אדירה בדמות תבוסה ב-30 הפרש, הגדולה אי פעם בגמר טורניר המכללות, מול UNLV (לאס וגאס) הסנסציונית של ג'רי טרקניאן. מה עשה לייטנר? פגש את אותה UNLV בחצי גמר הפיינל פור שנה לאחר מכן, לא ירד מהפרקט לשנייה, קלע 28 נקודות, כולל שתיים שוברות שוויון מהקו, 12.7 שניות לסוף ואז סיפק הגנה חונקת על לארי ג'ונסון. דיוק עלתה לגמר, גברה על קנזס וחגגה אליפות ראשונה בתולדותיה.

ועכשיו חזרנו ל"משחק הגדול האחרון". דיוק, האלופה המכהנת, בשנתו האחרונה של לייטנר בקולג', הגיעה לטורניר המכללות כפייבוריטית אחרי שהפסידה רק פעמיים כל העונה. היא לא ממש הזיעה בשלושת משחקיה הראשונים בטורניר וברבע הגמר, ב-28 במרץ, פגשה את קנטאקי. גם הווילדקאטס, בהובלת ג'מאל משבורן וכמה כוכבים מקומיים, נראו טוב והדרמה הלכה ונבנתה עם שוויון 93:93 בתום הזמן החוקי.

2.1 שניות לסוף ההארכה, כל הגובה של לייטנר לא עזר לו ושון וודס קלע מעליו סל קשה, שהעלה את קנטאקי ל-102:103. לאלופה נשאר צ'אנס אחרון. באחד הרגעים המפורסמים בתולדות הספורט האמריקאי, כזה שנכלל בכל דירוג היסטורי אפשרי, שלח גרנט היל מסירה מצד אחד של המגרש לצד השני, א-לה שלף ושארפ. הכדור הגיע ללייטנר על קו העונשין, עם הגב לסל. הטעייה אחת, סיבוב, עלייה ובום. "The Shot", כמו שקוראים לזה.

הוא סיים את המשחק עם 10 מ-10 מהשדה, 10 מ-10 מהקו, 31 נקודות ו-7 ריבאונדים ודיוק דהרה לתואר שני ברציפות. לייטנר זכה בכל תואר אישי אפשרי בסיומה של אותה עונה והמעמד שלו כאחד משחקני המכללות הגדולים אי פעם, לצד קארים, ביל וולטון ואחרים, הפך לבלתי מעורער. גם בדרים טים שמו לב.

נבחרת החלומות האמריקאית למשחקים האולימפיים בברצלונה הלכה ונבנתה בתחילת שנות ה-90'. לאמריקאים נמאס לשלוח חובבנים מהמכללות וההפסד לברית המועצות בחצי הגמר בסיאול 1988 היה הקש ששבר את גב הגמר. בספטמבר 1991 הוכרזו עשרת החברים הראשונים בנבחרת: מייקל ופיפן, סטוקטון ומלון, מג'יק, לארי בירד, יואינג, כריס מאלין, דיוויד רובינסון וצ'ארלס בארקלי. אוסף כישרון שלא ישוחזר לעולם. נותרו עוד שני מקומות.

על אחד התחרו קלייד דרקסלר ואייזיאה תומאס, עד שג'ורדן הכריז שתומאס, שנוא נפשו, לא בא בחשבון. השני, כך קבעו בנבחרת, יילך לשחקן מכללות, מחווה לימים תמימים יותר. המועמדים הבולטים היו הארולד מיינר מ-USC, ג'ימי ג'קסון מאוהיו סטייט, אלונזו מורנינג מג'ורג'טאון ובעיקר, שניים: שאקיל אוניל מ-LSU ולייטנר, שזכה במקום ב-12 במאי 1992, רגע לפני שהאימונים והמשחקים החלו.

במבט לאחור, זה אולי נראה קצת מגוחך לאור מה ששאק וגם מורנינג השיגו בקריירת ה-NBA שלהם. אבל זה גם עוזר להבין כמה גדול היה לייטנר באותם ימים. חודש לאחר מכן, השלושה הללו נבחרו, בסדר הזה (שאק, מורנינג ולייטנר) בשלושת המקומות הראשונים של הדראפט ולקראת סוף הקריירה של לייטנר, ב-2004/05, אפילו שיתפו פעולה יחד במיאמי היט.

הקריירה של לייטנר כאמור, לא הייתה להיט מהרגע בו הקיץ החלומי של 1992, שכלל את The Shot ואז 4.8 נקודות בממוצע למשחק עם הדרים טים, הגיע לסיומו. ב-NBA הוא מעולם לא השלים ארבע עונות מלאות בקבוצה אחת ועבר בין חמש קבוצות, כשהוא פעם אחר פעם נשלח בטרייד. מינסוטה התייאשה ממנו די מהר, למרות ממוצעים די טובים (18.2 נקודות למשחק כרוקי), גם אטלנטה, דטרויט ו-וושינגטון לא התרגשו והסוף הגיע כאמור עם ההיט. העשור וקצת שלו ב-NBA, בטח ובטח לאור מה שקדם לו, נחשב לאכזבה עצומה ובעונתו האחרונה הוא גם הושעה בשל שימוש במריחואנה.

למרות זאת, כשעולה השם כריסטיאן לייטנר, נמחקים בבת אחת כל הרגעים הללו, מה-NBA וצפים רק הזיכרונות המופלאים, מסלי הניצחון וחגיגות האליפות, הזיכרונות שגורמים לנו בגיל 50 להקדיש לו כתבה.