בגיל נוער וגם רגע לפני פרישה, חלומו של כל כדורסלן ממוצע הוא לשחק ב-NBA. מדובר כמובן ברמה הגבוהה ביותר שיש לענף להציע, השחקנים הטובים ביותר והמשכורות הגבוהות ביותר, אבל דבר אחד, מסתבר, לוקה בחסר: הקהל. ב-"theScore", שוחחו עם שחקנים בולטים שחוו את אירופה וארצות הברית וקיבלו תשובה חד משמעית בנוגע להבדלי האיכות ביציעים.
"באירופה, התרגלתי לאווירה לוהטת. פה כולם בהייפ, אבל מאוד מנומסים. אני מתכוון, לעזאזל, יש משחקים בהם אתה שומע שהאוהדים מצליחים להצית דברים", סיפר ניקולו מלי, שעשה הקיץ את המעבר מפנרבחצ'ה לניו אורלינס. "הזיכרון הראשון שלי היה בבלגרד. שיחקתי עם ולנסיה מול פרטיזן ביורוקאפ והיו שוטרים במדי פיזור הפגנות והחזיקו במגינים גדולים כדי ליצור חוצץ בין המשחק לקהל".
עבור בראד וונאמייקר הסיפור שונה. הגארד ניסה להיבחר בדראפט עוד ב-2011 ללא הצלחה ועד לקיץ 2018 נדד בין שלל קבוצות אירופיות עד שההצלחה בפנר הכניסה אותו לליגה הטובה בעולם מהדלת הראשית. "המגרש המשוגע ביותר שחוויתי הוא של הכוכב האדום בלגרד. האוהדים חסרי רחמים, אלה שעל הפרקט צעקו עלינו. האינטרקציה המוזרה ביותר שהייתה לי עם אוהד הייתה שאחד זרק עלי מגבת בזמן שהוצאתי כדור, אבל הרבה זורקים גם מטבעות".
"ביוון, לעשן במגרש זו נורמה. אתה חוזר מההפסקה ומריח שכל המגרש מסריח מסיגריות ומלא בעשן", הוסיף וונאמייקר. "קשה מאוד לשחק ככה כי אתה כל הזמן משתנק, משתעל ובקושי נושם".
מלי. הקהל בארה"ב מנומס בהרבה (GETTY)
ויש כמובן, שתי זוויות ישראליות. הראשונה היא של ג'ו אינגלס, שהגיע דרך מכבי תל אביב ליוטה: "אחד מהחברים שלי - אני לא זוכר אם זה היה מטבע או מצית - אחד מהם פתח את הראש שלו ממשהו שנזרק מהיציע. לעומת זאת, במכבי ת"א לא זרקו כלום. היו להם 15,000 אוהדים שתמכו בכל שלב של המשחק, זה היה מטורף".
פי.ג'יי טאקר עבר הרבה מאז שזכה באליפות עם הפועל חולון עד שהפך לשחקן לגיטימי ביוסטון, אבל הוא לא שכח את התקופה באירופה: "אין כמו טורקיה ויוון. ישראל נהדרת גם, אבל שם אין את אותם האוהדים. זה כמו חבורות, כמו רחוב, הם לוקחים הכל באופן אישי. הם אוהבים את הקבוצה שלהם. בטורקיה, אוהדים היו מציתים מטבעות וזורקים על השחקנים".
אינגלס זוכר רק לטובה את הקהל של מכבי ת"א (GETTY)