ממבה אין: קובי איננו, המורשת כאן כדי להישאר

בפינת מארגו ורחוב 11, ליד החניון הפתוח, עמד שולחן ארוך ולצידו סטנד. בין 10 ל-15 דולר. בפינת הרחוב הבאה, מעבר לכביש, חולצות מונחות בערימה על המדרכה, 12 דולר. אחרי שמתרחקים בלוק אחד מהסטייפלס וחולפים על פני מוזיאון הגראמי, יש 8-10 דוכנים ברצף, שלא ברור איפה אחד מתחיל והשני נגמר, וזה לא נגמר. חולצות, טרנינגים, צעיפים, תיקים, פוסטרים, כובעים. וזה עוד קרה בימים האחרונים; הבוקר, הכל הוכפל פי עשרה.

צוחקים על האמריקאים שגם ימי הזיכרון שלהם הם ימי שופינג? אצל קובי בראיינט מדובר כבר על חודש, והעיר עוד לא לגמרי עברה את שלב האבל. אז היא דואגת להמשיך ולהנציח אותו. על קירות ותיאטראות, על אוטובוסים ורכבות, משאיות הובלה ורכבי פאר. היא לא מסוגלת להיפרד ממנו. הפנים שלו, ושל ג'יאנה, ממשיכות להסתכל עליך, על העוברים ושבים, על העומדים בפקקים, על השדרות הרחבות והפיגומים והדחפורים, על העשירים שמחרישים אוזניים עם מכוניות מירוץ בין רמזור לרמזור ועל חסרי הבית שמקופלים על הספסל. ללוס אנג'לס יש את אולפני וכוכבי הבידור הכי גדולים בעולם ושתיים מקבוצות הכדורסל הכי טובות, אבל שום דבר לא דומיננטי בחייה של העיר הזו כרגע כמו מותו של קובי.

חובבי קובי לא מרפים. צפו בסרטון >>>

בחולצה ירוקה, שרשרת עבה וכובע של היאנקיז, לברון ג'יימס קם ומתייצב מול עשרות כתבים וצלמים בחדר ההלבשה. הוא אמור להיות מבסוט - לפני כמה דקות הוא ניצח את היריבה המיתולוגית בוסטון, קלע סל קלאץ' שלקוח מספרי ההיילייטס של מייקל ג'ורדן וקובי. אבל קולו שקט, שבור. אחרי שסיים לנתח את הסל והניצחון, הוא נשאל על האירוע לזכר קובי. "הגופייה שלו יושבת בתא שלי בחדר ההלבשה עכשיו", הוא אומר לנו. "אבל זה מעמיד אותי במצב נפשי קשה, ככל שאני ממשיך לעסוק בזה. אתם יכולים להבין".

ארבע שעות קודם, מאמן הלייקרס פרנק ווגל ענה לשאלות שלנו. "היריבה שלנו ביום שלישי... זו ניו אורלינס, נכון?", הוא שואל בחיוך כשמנסים להבין ממנו איך מתכוננים להמשך השבוע. איך השחקנים מתמודדים עם האסון, כמעט חודש אחרי? "זה בא והולך, כמו אצל כולם", הוא ענה בכנות, "תצטרכו לשאול גם אותם. כרגע מנסים להתמקד בעונה שלנו". האם הטרגדיה קירבה בין אנשי הקבוצה, שאלתי. "אני חושב שכן", ענה המאמן, "ככה זה כשאתה עובר ביחד אירוע כל כך קשה".

בסטייפלס סנטר ביקשו שהאירוע לזכר קובי יתקיים אצלם. כבר יומיים שהעובדים שם מחליפים משטחים בתדירות גבוהה יותר משאדם ממוצע מחליף גרביים. הפרקט של הקליפרס בשבת בצהריים פינה את מקומו לקרח של הקינגס מה-NHL; למחרת בצהריים הפרקט של הלייקרס, ואז שוב הקרח לכבוד ביקור האוילרס מאדמונטון. הבוקר הכינו שם במה של אירוע. בצהריים יפרקו אותה, הקליפרס משחקים בערב נגד ממפיס. הם כבר רגילים לשנות את פניו של האולם, אז מה זו עוד משימה אחת לטובת מי שהפך את הסטייפלס סנטר לאחד האולמות האטרקטיביים בעולם.

יאני רז, ישראלי, עושה רונדלים עם הרכב המפואר שלו, צבוע בצבעי הלייקרס ועם ציוריו של קובי, משדרות אולימפיק לפיקו, מפיקו לאולימפיק. בכל שנייה אוהדים מפרגנים, מצלמים, צועקים "נייס קאר, ברו!". "גדלתי בארץ על כדורסל, על מכבי, וכשעברתי לכאן זה עבר ללייקרס...", וזה מה שהוא הספיק לומר לפני שהשוטרים דחקו בו להמשיך ולהתקדם עם הרכב, הרמזור אחרי הכל כבר התחלף לירוק. "איטס קרייזי", הוא חזר לאנגלית והכניס להילוך, "איי לייק איט".

גם לאדי יש רכב בצבעי הלייקרס עם תמונתו של קובי, מעשה ידיו של ידידו חיימה להתפאר. על הגג של הלמבורגיני הוא נתן לעוברים ושבים לכתוב תפילות ומסרי עידוד. "ברגע שקובי מת, החלטנו לעשות את זה כדי לתת לאנשים הזדמנות להיות ביחד", הוא סיפר. "הוא נתן השראה לכולנו. הוא שינה חיים של הרבה אנשים". לא תמיד לטובה, אגב - מי ששכח ממשפט האונס, מקבל תזכורת מאישה שבאה עם שמלה ועליה תמונתו של בראיינט, עם סרט בסגנון תחרויות יופי - ועליה הכיתוב "מיס קולורדו".

"הוא גדול יותר מכדורסל, גדול יותר מהלייקרס", סיפרה לוואנה, אוהדת שעמדה להיכנס לטקס בסטייפלס סנטר. "כמו שראית, כל העיר צבועה צהוב-סגול. הוא הראה לכולנו שאפשר לרדת למקום הכי נמוך שיש - ועדיין להגיע לפסגה".

אז בעצם, אני שואל, זו הסיבה שהתכונות שלו, הסיפור שלו, כל כך מזכירים לאנשי העיר את עצמם - עיר ששרדה עשרות רעידות אדמה, שריפות ענק, שטפונות ומהומות על רקע גזעי, ועדיין זוקפת ראש בגאווה והופכת אבן שואבת לכל מי שיש לו חלומות גדולים. "קובי היה המלך של אל.איי", ענה חיימה, ההוא שצבע את הרכב של אדי. "קובי הוא לוס אנג'לס".