שוב ניצח: על הבכורה של "הריקוד האחרון"

מה עושים מול משהו שחיכית לו המון זמן?

ואיך לא מתאכזבים?

אני כמעט זוכר את המקום והזמן שבו ראיתי את הטריילר הראשון ל"הריקוד האחרון", סדרת הדוקו של ESPN שנתנה את החלום של כל חובב דוקו-ספורט - או סתם, כל חובב ספורט בעולם: היכרות אינטימית, מיוחדת, מפורטת, לאורך 10 שעות עם אחת מקבוצות הספורט הכי גדולות בהיסטוריה - שיקגו בולס של שנות התשעים. הקבוצה שממנה שאבת את המשיכה למשחק שנקרא כדורסל. בהרבה מקרים, הפעם הראשונה שבה ראית גדולה מול עיניך, מרצדת על המסך של ערוץ חמש.

והסדרה הזאת עושה חסד עם המיתוס. לא גורעת ממנו דבר. שני הפרקים הראשונים הם מופת של מלאכת העשייה הדוקומנטרית: לוקחים אותך צעד צעד בתוך המסע הזה, תחילה אל תוך קרבי הסיפור של מייקל ג'ורדן וסקוטי פיפן, אבל גם לעבר ג'רי קראוס (ובשלושתם עוד אגע בהרחבה), ומספרים לך סיפור כמו שצריך לספר אותו: מרתק, באופן כזה שאתה לא יכול להזיז ממנו את העיניים לשנייה. רשת ESPN קיבלה סיפור אדיר לידיים, ולפחות לפי שני הפרקים הראשונים - הצליחה להוציא ממנו את המיטב.

ותחילה היה שם ג'ורדן. יש כאלה שטוענים שהפרופיל הזה בא "מטעם", וכנראה שיצירה בסדר הגודל הזה לא הייתה עוברת בלי איזשהו אישור שלו. אבל היא בהחלט לא מוציאה אותו מלאך. היא מראה את הצדדים הקשים, האכזריים כמעט, של המכונה הג'ורדנית - ומראה שבניגוד לקלישאה, הוא לא היה "אלוהים". הוא היה אלוהי על הפרקט: עשה כל מה שאפשר לבקש מכדורסלן מוביל, באיכות ובעקביות מטורפת, אבל מחוצה לו היו שם כל הפגמים. הגאווה והיהירות, הרעבתנות והדורסנות, ההימור הכמעט היבריסי הזה על הקריירה (רק תארו לעצמכם מה קורה אם ההימור הזה נכשל...) וההתעקשות ללכת על הניצחון המיידי גם במחיר של סיכון הקבוצה כולה, גם בראייה עתידית.

ומולו, עומד הנגאטיב: ג'רי קראוס, כמובן. הג'נרל מנג'ר, שהוא כמעט האנטיתזה המושלמת לג'ורדן. האחד הוא אלוהים בסניקרס, השני הוא עסקן בשלייקעס. ואת התיעוב של ג'ורדן לקראוס אפשר לראות די בבירור; מגלגול העיניים ההוא (לעבר קומת ההנהלה) מול השאלה "עם איזה אתגרים שיקגו תצטרך להתמודד", ועד האמירה - הדי מדהימה כשחושבים עליה - בנאום היכל התהילה, לפיה "אני לא יודע מי הזמין את ג'רי קראוס לכאן; אני לא".

בואו נדבר גם על האמירה הזאת של קראוס, לפיה "אנשים לא זוכים באליפויות, ארגונים כן". ברור שאי אפשר לקחת אליפות בלי שחקנים. בסוף, מישהו צריך לעשות את העבודה על המגרש. אבל האם שחקן לבדו יכול לעשות זאת? האם מייקל ג'ורדן היה יכול להגיע לאליפות בלי קבוצה שלמה שנבנתה סביבו ועבורו? מה קרה כאשר לשיקגו לא היה את פיפן וגרנט בהתחלה, ולאחר מכן את רודמן וקוקוץ'? שחקן מדהים יכול להגיע למספרים מטורפים, לפעמים היסטריים - אבל הוא לא יכול לקחת אליפות לבד. אפילו אם הוא אל בדמות אדם.

ואז, מגיע סקוטי פיפן. אני מודה שכילד שראה את הבולס (המשחק ההוא בסולט לייק סיטי קרה כשהייתי בן 11), חשבתי על פיפן בתור נושא כלים. אבל אם יש תחושה שאני אוהב, היא עשיית הצדק ההיסטורי - והסדרה הזאת לגמרי עושה את הצדק עם פיפן. שחקן ענק, היסטורי במובנים רבים, שרק הצל הגדול של שחקן טוב ממנו (וטוב מ-99.999% משחקני הכדורסל על הפלנטה) מנע ממנו להיות מוגדר כהצלחה. על השאלה אם קראוס הוא מנהל טוב או רע, יש ויכוח. על השאלה אם הניהול האנושי שלו - חלק בלתי נפרד מניהול ספורטיבי - היה טעון שיפור, לדעתי אין. העובדה ששיקגו הרשתה לעצמה (בשלב מסוים) לוותר על פיפן, מעידה כאלף מונים על העובדה שמאחורי קבוצה מטורפת עמדה מערכת ניהולית שנויה במחלוקת. במקרה הטוב.

רבים טוענים שמועד שידור הסדרה לא היה מקרי: הרי העונה האחרונה ב-NBA הייתה אמורה להיות הרגע שבו לברון ג'יימס מתקרב מרחק נגיעה מהמיתוס הג'ורדני. ודווקא ברגע הזה, כמו הווינר חסר המנוחה שמייקל הוא, הוא מנחית את הסדרה הזאת - מכריח את כל העולם (כולל את עבדכם הנאמן) לחזור שוב עשרים שנה אחורה ולהתלהב שוב ממספר 23 המרחף והצולף, האיש הזה שאין דרך להסביר את מה שהוא עושה, לעמוד מולו ולהשתהות כיצד כשחלב עוד קיים על שפתותיו, הוא עושה בית ספר (וכמעט מנצח!) את בוסטון סלטיקס של 1986, אחת הקבוצות הגדולות בתולדות הפרנצ'ייז הירוק.

וכרגיל אצל מייקל, זה עבד לו. זה כל כך עבד לו.

לעזאזל.