כל מי שמרים כדור כדורסל חולם להיות כמוהם. הם הכי אתלטיים, הכי גבוהים, הכי מהירים, הכי קולעים, הכי ריבאונדרים, מוסרים בעין עקומה, חוסמים ביד חזקה, שולטים בזרוע נטויה. אבל זה לא מספיק לשחקני ה-NBA בשנת 2020: הם רוצים להיות הכי הכי גם כבני אדם וכמודלים לחיקוי. ולא רק בספורט, בהכל.
הכי קל לשפוט אותם בצורה ביקורתית וצינית. יורקים לבאר. יורקים לאוהדים בפרצוף. כורתים את הענף. דורכים על הפלטפורמה שנתנו להם. הלכו לקראתם, כתבו Black Lives Matter על הפרקט, איפשרו I can’t breathe על הגופיות. כפויי טובה. מיליונרים ומיליארדרים מפונקים. והרי אצל ג'ייקוב בלייק, שנורה על ידי השוטר רסטן שסקי שבע פעמים בגב ונותר משותק כשהוא מנסה להיכנס לרכב עם ילדיו, בכלל מצאו סכין ברכב. ולמה הם לא מוחים כששחורים רוצחים שחורים? הא?
וכן, הם שילמו, משלמים ועוד ישלמו את המחיר. הרייטינג יורד (מאלף ואחת סיבות, חלקן קשורות וחלקן לא) ויכול להיות שיירד עוד יותר, אולי אפילו עד כדי השפעה על חוזי הטלוויזיה הענקיים שמאפשרים להם לקבל את המשכורות הענקיות, ועל גורלו של הקומישנר אדם סילבר, שהלך עם השחקנים עד הסוף עד עכשיו. לא מעט אוהדים מכבים את המסך, לא מסוגלים או לא רוצים להפריד בין המסר על החולצה לבין הדאנק במתפרצת. בעידן שבו הכל נהיה פוליטי, הם בסך הכל רצו לראות כדורסל, ודוחפים להם את הפוליטיקה לתוך הפריים.
עם זאת, כנראה שרוב מותחי הביקורות אינם אנשים שחומי עור שמתגוררים בארצות הברית של אמריקה. אף אחד מהם הוא לא דוויין קייסי, מאמן העונה לשעבר, שצריך להשביע את הבן שלו לפני הפעם הראשונה שבה הוא מקבל את האוטו, שאם שוטר עוצר אותו – הוא מיד משתף פעולה ושותק, אחרת יירו בו. אף אחד מהם הוא לא בראדלי ביל מוושינגטון שסיפר לפני חודשיים ששוטר הורה לו לעצור בצד ואמר לו "מה יקרה אם אז**ן לך את יום שני ואעצור אותך עכשיו?". אף אחד מהם הוא לא מו הארקלס מהניקס, שסיפר הלילה איך נעצר על ידי שוטר שדרש ממנו רשיונות, ורק כאשר גילה במי מדובר, שיחרר אותו והתנצל תוך איחולי הצלחה במשחק. חלק מהשחקנים, דיווח כריס היינס מ"יאהו", החליטו בשבועות האחרונים לרכוש מכוניות יוקרתיות, בתקווה שלפחות כך יקבלו כבוד מהשוטרים ולא ייעצרו.
הבועה כבר לא מוגנת
מנקודת מבטם של השחקנים האלה, רק הכדורסל מונע מהם גורל זהה לזה של ג'ייקוב בלייק או של ג'ורג' פלויד – וחלקם, כמו סטרלינג בראון ממילווקי, כבר חוו אלימות משטרתית על בשרם. הם לא מרגישים בטוחים בארצם שלהם. הם מרגישים מאוימים, כשאין לאן לברוח. "אנחנו אוהבים את הארץ שלנו, והיא לא אוהבת אותנו בחזרה", הסביר אתמול בעיניים דומעות דוק ריברס, מאמן הקליפרס ובנו של שוטר אפרו אמריקני. הבועה באורלנדו יצרה עבורם סביבה מוגנת, הכי מוגנת שאפשר. מקורונה, מאלימות, מכל צרות היומיום. אבל כשהצרות נכנסות לתוך הבועה דרך המסכים, דרך המסרים, דרך המסרונים, תיבת התהודה הזו מאפשרת להם לפעול, ביתר קלות, כאיש אחד.
אקט המחאה הזה עשוי להיכנס לדפי ההיסטוריה כלא פחות משמעותי מהאגרוף המונף במקסיקו 1968, מהפעולות של מוחמד עלי, מכריעת הברך של קולין קאפרניק 4 שנים אחורה. והפעם, שחקני ה-NBA הם אלה שמובילים אותו. הם פותחים מהדורות ב-CNN, לא רק ב-ESPN. הדי המחאה הזו הובילו גם לביטולי משחקים ולא רק בליגת ה-WNBA, שהציבור שלה עוד יותר דמוקרטי, אלא גם בליגת הבייסבול, שקהל הצופים שלה הרבה יותר רפובליקני. בכל העולם דיברו הלילה על מילווקי באקס, ולא בזכות היכולת ההגנתית של יאניס. ובכל פינה באמריקה בה עדיין לא שמעו את פרטי הירי בג'ייקוב בלייק, כנראה ששמעו על כך הלילה. שעות ספורות לאחר ששחקני הבאקס שוחחו טלפונית עם התובע הכללי של וויסקונסין, גם פורסם לראשונה רשמית שמו של השוטר היורה.
יאניס אנטטוקומפו, כנראה MVP ובוודאות שחקן ההגנה של העונה, ידע שהוא וקבוצתו מתחילים לגלגל כדור שלג שעשוי להוביל לביטול עונה שהיתה יכולה להסתיים באליפות, וכל זאת שנה לפני שהחוזה הנוכחי שלו ייגמר. השחקנים לא חשבו בהכרח, באותו רגע, על הטווח הארוך ועל המשמעויות הכלכליות והמקצועית. בטווח הקצר, כל שחקן שחור מדמיין איך הוא, אחיו, אביו, ידידו, אשתו או בנו, מסיימים את חייהם בגלל שוטר עם פתיל קצר שישלוף אקדח מטווח קצר. והם לא מסוגלים לדמיין את עצמם מבדרים את הציבור כשהחיים שלהם, או של קרוביהם, בסכנה.
מגדילים את ההימור
ועדיין, ההחלטה היחידה שתעשה טוב לליגת ה-NBA היא לחזור לשחק. ההצגה חייבת להימשך, גם אם מדובר בהצגה. היכולת של השחקנים להשפיע על השיח הציבורי כשהם מצייצים, מעלים פוסט זועם או יוצאים לרחובות עם מגפון, מוגבלת לכמה שעות, מקסימום ימים. היכולת של השחקנים להישאר באמת בתודעה – לא כולם לברון ג'יימס, קוואי לנארד או כריס פול, עם כל הכבוד - תלויה גם, ואולי בעיקר, בכך שישחקו כדורסל על הפרקט. יטביעו ויחסמו וימסרו וישאגו. ולא בשביל לבדר אותנו, אלא בשביל להישאר בתנועה כל ערב, עם המסרים על הגופיות ועל הפרקט, ואל מול מיליוני זוגות עיניים מעריצות שבאו, לפחות במקור, בשביל הכדורסל.
ההצבעה המחאתית של שחקני הלייקרס והקליפרס נגד המשך הפלייאוף – לאחר שהתהליך החל אצל מילווקי, הקבוצה שמובילה יחד איתם את היחס בסוכנויות ההימורים לזכייה באליפות – היא הגדלת סכום ההימור מצדם של לברון ושל קוואי. אני בספק עד כמה הם באמת היו שמחים לוותר עכשיו על כל מה שבנו, על כל השחקנים שגייסו, על מיליארדי דולרים, אולי על קיומה של הליגה לעונות הבאות. לברון הוא הדמות המשמעותית ביותר בליגה כיום, קוואי לא מוכן להישאר מאחור. לברון לא יכול לעצור את השעון הביולוגי, לקוואי ופול ג'ורג' יש אופציית יציאה מהחוזה בקיץ 2021. לשניהם יש המון מה להפסיד. ושניהם לא רוצים להיראות כמי שאיפשרו חזרה לשגרה, לפני שיתברר שגם השותפים שלהם בחדרי הישיבות, 30 מיליארדרים ומולטי מיליארדרים, יעשו צעד קדימה.
סילבר. חשב שהקורונה תהיה האתגר הגדול ביותר שלו (Getty)
קבוצות הליגה כבר הוציאו אתמול הודעות הדורשות "צדק לג'ייקוב בלייק" עם מספרי הטלפון וכתובות המייל של מושל וויסקונסין ורשויות אכיפת החוק במדינה. אקט חשוב, אם כי סמלי. חלקן כבר הפכו את האולמות הביתיים שלהם לאתרי הצבעה בבחירות הקרובות והתחייבו לפעול למען העלאת אחוז ההצבעה. לברון וקוואי עדיין רוצים יותר. מה הם בדיוק רוצים? התשובה לשאלה הזו, שאיננה ברורה נכון לעכשיו, עשויה להכריע אם עונת 2019/20 תגיע לסיומה על הפרקט.
עד עכשיו אפשר היה לסמוך על אדם סילבר שיוציא את הליגה מכל בעיה ויתמודד עם כל אתגר. הוא עוד חשב שלהקים בועה ב-150 מיליון דולר וליצור סביבה נקייה מקורונה כדי להמשיך את העונה, כשיותר מ-180 אלף איש בארה"ב כבר מתו מהמחלה, היה הדבר הכי מורכב שעשה בשנת 2020. הוא אהוד על השחקנים, המנהיגות שלו מקובלת עליהם והוא רואה בהם שותפים עסקיים. עכשיו גם ממנו נדרשים צעדים יצירתיים במיוחד.
רק דבר אחד צריך להישאר בתודעה של כל המעוניינים בוויתור על העונה. ללא כדורסל בכלל, המסך לא יישאר מוחשך. כדור הארץ ימשיך להסתובב גם בלעדיהם. השחקנים פשוט יוותרו על הבמה, ועל מאות שעות שידור שנותרו בפריים טיים, ושיכולות לקדם את האג'נדה שלהם טוב יותר מאשר כל צעד אחר. "אף אחד לא יפסיק להיות גזען כי השחקנים הפסיקו לשחק כדורסל", הגדיר זאת שאקיל אוניל לפנות בוקר. השחקנים גם לא יותירו לבעלי הקבוצות, עם כל האמפתיה הנדרשת, אופק כלכלי להמשיך ולהרוויח בזכותם כסף, שמחציתו מגיע לכיס של השחקנים עצמם ומשם יכול להיתרם לקידום הקהילות השחורות ברחבי ארה"ב. מכאן, תהיה קצרה הדרך להשבתה ולפיצוץ של האיזון העדין בין השחקנים לבעלי הקבוצות, שהושג בעמל רב בשנים האחרונות. וזו כבר באמת תהיה מתנה לשונאי הליגה – וכריתה של הענף.
לחזור לשחק, בשביל לעשות שינוי (Getty)